יש אנשים שאומרים שהגורל הוא דבר צפוי מראש. שקיים שם מישהו למעלה אשר מתרווח על כורסה גדולה וכותב בספר עב כרס מה יעלה בגורלו של כל אחד ואחד מאיתנו. אולי הם צודקים, ואולי זה דבר שגוי לגמרי. אני לא יודעת. אבל אני מאמינה שיש בנו את הכוח לשנות את גורלנו. או את גורלם של אחרים. אולי מעטים המקרים שמסתיימים בסוף טוב, באושר ועושר עד עצם היום הזה כמו בסיפורי האגדות שכולנו מכירים, אבל אני יודעת שאם נרצה מספיק חזק וננסה, נוכל להפוך את עתידנו למעט טוב יותר.
הגורל הוא דבר הפכפך ומוזר. לפחות בשבילנו. לעולם לא נוכל לדעת לאן הוא עלול לפנות ולסחוף אותנו - לטוב או לרע. זאת דרכו של הגורל, אני מניחה. מה שנותר הוא לשבת ולחכות לבלתי נודע. או לקום ולפעול.
~ ~ ~
בוקר. קרני השמש האירו את חדרי הקטן, חודרות מבעד לווילונות המוגפים ומלטפות בעדינות את פני. התעוררתי, אט אט פוקחת את עיני, מתמתחת ומפהקת בקול. קמתי בעייפות ממיטתי, מתנדנדת מעט, וסידרתי בחיפזון את מצעיה הסטורים. לאחר מכן, הוצאתי את הבגדים הראשונים שמצאתי בארון, פשטתי את הפיג'מה והתלבשתי.
הבטתי מבעד לחלון הרחב בחדרי, אל הנוף המשתקף דרכו. רחוב שקט. רוב מתגורריו עדיין ישנים כעת, למרות שפה ושם ניתן לשמוע נביחת כלב נרגשת. מדי פעם עוברת מכונית או שתיים בכביש, נהגיה כמעט ונרדמים על ההגה למולם.
חייכתי לעצמי.
תמיד הייתי טיפוס של בוקר. אני אוהבת לראות את העולם אט אט מתעורר, בקצב האיטי והקבוע שלו. איך השמיים מתבהרים לפתע, מחליפים את צבעם הכחול-שחור הכהה. שמש זוהרת מחליפה את הירח והכוכבים המנצנצים מרחוק. ציפורים מקדמות בציוציהן החלושים את היום החדש.
הסטתי את מבטי אל השעון הדיגיטלי אשר נח על שידת עץ קטנה ונמוכה לצד מיטתי. השעה שש ורבע בבוקר.
סיבה נוספת שבגללה אני אוהבת להתעורר כל כך מוקדם היא האיטיות שבדבר. אין צורך למהר או להילחץ מפאת חסר זמן, אפשר לעשות הכל באיטיות ונינוחות ולהתחיל את היום ברוגע.
פניתי אל חדר האמבטיה הסמוך לחדרי והבטתי במראה. דרך המראה הביטה בי נערה ברונטית, אשר שיערה אסוף בקוקו מרושל. היא חיוורת מעט, כמו בכל בוקר, סתם משהו מוזר שקורה רק לה. עיניה הדבשיות עמוקות וגדולות.
היילי רוג'רס. בת שש עשרה ומשהו. נעים להכיר.
אף פעם לא מצאתי בעצמי משהו מיוחד. אני נראית כמו כל שאר הבנות האחרות,לפי דעתי; שיער חום, עיניים חומות - השילוב המנצח, גובה ממוצע. פשוט... רגילה.
רק באותו רגע חשתי בטעם רע מצטבר בפי. מיהרתי לצחצח שיניים. השיער במצב נורא. שיחררתי אותו מהקוקו המרושל וסירקתי אותו.
יותר טוב.
ירדתי בגרם המדרגות אל הקומה התחתונה, בה נמצא המטבחון שלנו, ופתחתי את המקרר כדי להוציא חלב, כשלפתע קול פילח את דממת הבוקר.
"בוקר טוב, היילי." אימי חייכה חיוך עייף. שיערה הבלונדיני והמתולתל היה אסוף בפקעת הדוקה לראשה, עיגולים שחורים עיטרו את עיניה הירוקות.
חייכתי אליה בחזרה. "בוקר." לקחתי קורנפלקס מהמזווה, שפכתי אותו בקערה והתיישבתי לצד אימי בשולחן.
"יש לך תוכניות להיום?" היא שאלה.
הנדתי בראשי. "לא שידוע לי." אמרתי בין לעיסה ללעיסה.
היא משכה בכתפיה, לקחה לגימה מספל הקפה המונח למולה וקברה את פניה בין דפי העיתון שבו עילעלה. לפתע נשמעו קולות ירידה נמהרים מכיוון המדרגות, ושנייה בודדה לאחר מכן כריס מופיע בפתח המטבח, חיוך ענק מרוח על פניו. "בוקר טוב אנשים ואנשות." הוא אמר וקרץ לעברנו.
אמא ציחקקה ופלטה לעברו "בוקר טוב, חמוד." מה שגרם לכריס להזעיף פנים.
חייכתי חיוך מתגרה. "אין כזאת מילה 'אנשות', ואתה תמיד תישאר חמוד. המילה הזאת פשוט חרוטה לך על המצח. אין מצב שתצליח להיפטר ממנה. אה, ובוקר טוב גם לך, חמודוני." אמרתי בעוקצנות, מדגישה כל אות ואות במילה האחרונה.
"כמה פעמים אני צריך להזכיר לכן שהמילה הזאת אסורה?! אני דורש הסכם בכתב, מצורף עם חתימות שלכן ושל אבא." אני ואמא פרצנו בצחוק. "עוד היום." פניו היו רציניות לגמרי.
"אתה צוחק עלי, נכון?" אמרתי מתנשפת, מנסה להסדיר את נשימתי.
"חתימות. היום. וזה סגור."
"זה לא יקרה, תשכח מזה." אמרתי. אמא הנהנה לאות הסכמה, מחייכת.
כריס פתח את המקרר, ושתה חלב ישר מהקרטון. העוויתי את פני. "אח קטן, יש אנשים בבית הזה שמשתמשים בחלב גם כן."
הוא משך בכתפיו. "חמודים לא עושים את זה, הא? וזאת לא אשמתי שאת סטירילית בצורה מפחידה."
"אתה פשוט תינוק." נשפתי בכעס, והבטתי באמא עם מבט מלא תחינה. היא הביטה בי ומיד לאחר מכן הפנתה את מבטה אל כריס.
"כריס, היא צודקת. זה לא יפה, תפסיק עם זה."
" 'זה לא יפה' " כריס חיקה את קולה של אימנו. "אמא, אני לא ילד קטן. אני כבר בן שלוש עשרה!"
"באמת? הייתי בטוחה שאתה בן ארבע." מלמלתי מתחת לשפתיי, מגחכת. כריס חרץ את לשונו לכיווני.
"אוי, תסתכלו מה השעה! קדימה, אתם חייבים לצאת אם אתם לא רוצים לאחר!" אמא אמרה וקמה ממקומה.
אני וכריס עלינו בריצה במדרגות, מתחרים אחד בשני. כשהגענו לקומה השנייה, כל אחד פנה לצד אחר לכיוון חדרו. חטפתי את תיקי ממושב הכיסא ומיהרתי לרדת במדרגות. כריס כבר עמד מחכה בפתח הדלת. "פעם שלישית ברציפות!" הוא קרא בשמחה. התעלמתי, לא היה לי כוח להתגרויות העלובות שלו.
"הלכנו, ביי אמא." אני קראתי וטרקתי את הדלת מאחורינו.
הלכנו בדממה. תמיד דממה. זה מן הרגל מוזר שלנו. כריס הלך עם ראשו מושפל לרצפה, תיקו התנדנד על כתפו ורגלו חובטת באבנים אשר נחו באמצע דרכו. לבסוף הגענו אל בית הספר, וכל אחד פנה לכיוון השכבה שלו.
"להתראות, חמוד." הפטרתי לעברו, אך הוא כבר הספיק להיעלם בעיקול המסדרון ולכן לא הייתי מסוגלת לשמוע את תגובתו.
כשהגעתי אל רחבת השכבה שלי, פניתי אל ארונות הלוקרים הכחולים והוצאתי ספרים שאזדקק להם היום. כשסיימתי, נכנסתי אל כיתתי, אוחזת בשתי ידיי ערימה גבוהה של ספרים ומחברות. הצלצול המבשר על תחילת השיעור נשמע ולאחר מספר דקות המורה נכנסה אל הכיתה בפנים זעופות. מיהרנו להתיישב בלי להוציא הגה. הספקנו ללמוד שבקרים הם לא החלק האהוב ביום על גברת ג'ונסון.
"בוקר טוב, כיתה." הבוקר ממש לא טוב לפי נימת קולה.
"בוקר טוב." מילמלו כמה קולות עייפים ברחבי הכיתה.
היא הוציאה מתיק העור המיושן שלה טוש, וכתבה את התאריך בראש הלוח. היא הסתובבה אלינו. "היום נלמד על תורת האבולוציה."
קולות מחאה נשמעו. "איזה כיף." מלמלתי לעצמי בשקט, מניחה את ראשי על השולחן.
"תורת האבולוציה הומצאה על ידי -"
הדלת נפתחה באמצע משפטה של גברת ג'ונסון, וגוונדלין נכנסה אל הכיתה בצעדים חינניים. היא חייכה אל המורה חיוך רחב. "מצטערת על האיחור, גברת ג'ונסון."
פניה של גברת ג'ונסון רק הפכו להיות זעופים יותר, אם דבר שכזה היה אפשרי. היא התקדמה אל גוונדלין, סנטימטרים ספורים מפרידים בין שתיהן. היא הביטה אל תוך עיניה של גוונדלין, אשר לא היססה והביטה עם עיניה הכחולות ישר אל תוך העיניים הנעוצות בה. "שלום גם לך, גוונדלין. אולי תוכלי לומר לי מי המציא את תורת האבולוציה?" גברת ג'ונסון אמרה בקול ארסי, לא מתיקה את עיניה מן אלה של גוונדלין.
כל הכיתה נדמה, דרוכה לשמוע מה יקרה. גוונדלין רק חייכה חיוך מתקתק. "בוודאי, גברתי. ברגע שזה יעניין אותי."
כל הכיתה פרצה בצחוק, אך הפסיקה מיד לנוכח מבטה הרותח של המורה. "שבי במקומך, יש לנו שיחה לנהל לאחר השיעור." היא אמרה בקול מתון ושקט.
גוונדלין משכה בכתפיה והתיישבה במקומה הקבוע לצידי. גברת ג'ונסון חזרה אל הרצאתה, משרטטת כל מיני נוסחאות למיניהן ומשפטים על הלוח.
"היי, גוון." חייכתי לעברה, מצחקקת. "חתיכת הצגה עשית שם."
גוונדלין רק הנהנה, תלתליה הבלונדיניים קופצים עם כל תנועה של ראשה. היא פנתה להתעסק במראה קטנה ומבריקה שהחזיקה בידה.
נאנחתי וחזרתי להניח את ראשי על השולחן. גוונדלין האמל, או כמו שכולם נוהגים לקרוא לה - גוון. יפהפייה אמיתית. מסוגלת לשבות אותך בקסמיה בתוך שניות ספורות. אהובה על כולם (אם לא מכלילים את המורות). יודעת מה היא רוצה, ויודעת גם איך להשיג אותו. כריזמתית בצורה יוצאת דופן. החברה הכי טובה שלי.
לולא החברות הארוכה שלנו עוד מימי הגן, אני לא בטוחה שהיינו מתחברות. אנחנו ההפך הגמור; היא טובה כמעט בהכל. בעלת אופי כובש וחיוך מקסים. ואני? אני נורמלית. רגילה. משעממת. בכל פעם כשאני עומדת לידה, אני מרגישה כמו סוג ב'. משהו פחות איכותי וטוב.
ובכל זאת אנחנו חברות. היא החברה היחידה שלי. אני באמת אוהבת אותה. היא עוזרת לי כמעט בכל דבר, מייעצת לי מה טוב ומה לא טוב. אני סומכת עליה.
השיעור עובר בצעדים איטיים, וכשנשמע הצלצול שגואל אותנו מייסורנו, אני קופצת על רגליי כמעט ומיד. גוונדלין קמה בנינוחות ממקומה, מצחקקת. "נואשת לצאת החוצה, הא?"
"כל דבר יותר טוב מתורת האבולוציה."
"מסכימה איתך לגמרי. בואי נצא." היא תופסת בידי, ומושכת אותי לכיוון היציאה. אך לפני שאנחנו מספיקות לצאת, גברת ג'ונסון מכחכחת בגרונה. גוונדלין ואני מפנות אליה מבט.
"גוונדלין, יקירתי. שבי נא למולי, אנחנו צריכות לדבר על מספר דברים." היא הפנתה את עיניה אל כיווני. "אני בטוחה שהיילי תחכה לך מחוץ לכיתה בסבלנות רבה."
הבנתי את הרמז ומיהרתי לצאת מהכיתה, אך לא לפני שהספקתי לראות את גוון מתיישבת מול גברת ג'ונסון, מחייכת את חיוכה המקסים. נאנחתי וסגרתי את הדלת בעדינות.
עמדתי ברחבה, משלבת את ידיי על חזי ובוהה בשיעמום בקצה השני של המקום. תופפתי ברגלי בחוסר סבלנות. סבלנות רבה, הא? ברגע מסויים, הרגשתי את ההרגשה המוזרה הזאת, שמישהו בוהה בך, למרות שאתה לא מסוגל לראות אותו. הסתובבתי במקומי ומצאתי את נועץ המבטים, שמיהר להסיט את מבטו לצד אחר.
ניית'ן מרקוס. שיער חום ועיניים אפורות שמסוגלות לחדור עמוק אל תוך נשמתך. גבוה וחסון שכזה. הקראש הלא מעורער של גוון; יש שמועות שהם התחילו לצאת ביחד, אך גוון מיהרה לבטל אותן בפני בטענה שהוא לא מרגיש מוכן מספיק. טוב, הצדק איתו, חברה שלו נפרדה ממנו רק לפני כשבועיים. לא נעים.
נשכתי את שפתי והשפלתי את מבטי לרצפה. הייתה לי תחושה שהוא חזר לנעוץ בי מבטים ממושכים.
דלת הכיתה נפתחה בחבטה ואני מיהרתי להפנות את מבטי אל גוון הזועמת. עורה היה סמוק. היא התקדמה אלי בצעדים נמהרים. "מי היא חושבת שהיא?!" היא לחשה בכעס. "בסך הכל המורה שלי. אפשר לחשוב." היא רקעה ברגלה.
לא ידעתי מה לומר. "אמ, מה היא בדיוק אמרה לך?"
"ההורים שלי צריכים לבוא אליה היום בערב. את מבינה? בערב. היא נמצאת פה כל הזמן! אין לה חיים!" גוון גיחכה.
ציחקקתי בחוסר נוחות. "יהיה בסדר. אל תדאגי."
"אני יודעת." היא חייכה חיוך שבע רצון. "זה תמיד בסדר."
ההורים של גוון הם ההורים הכי מגוננים בעולם. הם לעולם לא יהיו מוכנים לשמוע מילה רעה או מבקרת על ביתם. בעיניהם, היא מלאך אמיתי, מושלמת, צודקת תמיד בהכל. אולי בגלל היחס הזה היא רגילה לקבל הכל.
"בואי," אמרתי. "עוד מעט ההפסקה נגמרת ועוד לא הספקנו לאכול."
היא חייכה אלי. "את יודעת שאני מתה עלייך, נכון?" היא שילבה את ידה בשלי ויצאנו אל עבר החצר.
לפעמים אני לא מצליחה להבין את גוון. רגע אחד היא מקסימה, ולרגע אחר מסוגלת להתעלם ממך כאילו את נחשבת לענן אבק ולא יותר.
~ ~ ~
המשך יום הלימודים עבר באיטיות מייאשת בדיוק כמו השיעור הראשון. כשסוף כל סוף נשמע הצלצול המבשר על סיום יום הלימודים, אני וגוון קפצנו ממקומנו, חטפנו את התיקים ומיהרנו לצאת מהכיתה. בית ספר זה לא מקום שצריכים להישאר בו אחרי שעות הלימודים. ככה גוון אומרת.
"אוה, חופש! בית! ארוחת צהריים!" גוון צחקה בקול, פורשת את ידיה לצדדים ומסתובבת במקומה, שיערה מתנופף ברוח בצורה כה יפה. כמו מתוך סרט.
כמה שקינאתי בה.
עליתי על ספסל בקרבת מקום, מסמנת לגוון לעלות גם כן. כשהיא עלתה, לקחתי את ידיה בשלי, אוחזת בהן חזק. "אני, היילי רוג'רס, מכריזה בזאת על אסירת החופש לגוונדלין האמל, וכליאתה בביתי לרגל ארוחת צהריים משותפת ולאחר מכן סיבוב קניות מטורף."
שתינו התפקענו מצחוק. גוון התיישרה במקומה. "גוונדלין תגיע בלית ברירה למקום כליאתה, אך היא שואלת האם זה בסדר שבנוסף למסע קניות מפרך, שתי הבנות ילכו לסרט קומדיה רומנטית."
"היילי מאשרת זאת." אמרתי ברשמיות.
"אני מודה לך. אז אני קובעת בזאת - הכליאה נקבעה. מעכשיו." אני וגוון צחקנו, נופלות לישיבה על הספסל.
כחכוח בגרון נשמע, ושתינו הפסקנו ברגע, מביטות בניית'ן בהפתעה. "היי, בנות." ניית'ן אמר בנימה משועשעת.
"היי, ניית'ן." גוון מיהרה לקום ממקומה, תוך כדי מסדרת קווצות שיער סוררות.
נשארתי לשבת במקומי. עדיף לתת להם להיות קרובים אחד לשני. זה במילא היה קורה במוקדם או במאוחר. "כמה זמן עמדת פה?" שאלתי, מובכת.
הוא חייך. "מספיק זמן."
"אוה. איזה יופי."
גוון מיהרה לטפוח על כתפו. "רצית לשאול אותי משהו?" היא התעסקה בקווצת שיער זהובה, מסלסלת אותה שוב ושוב בעזרת אצבעותיה.
הסטתי את מבטי. הרגשתי כאילו אני חודרת להם לפרטיות, ולכן קמתי כדי לעמוד במקום מרוחק יותר, אך נעצרתי. יד גדולה וחמה הונחה על כתפי. "את האמת שרציתי לדבר עם היילי."
הסתובבתי במקומי, מביטה בו בהפתעה. "איתי?"
גוון עמדה לצידנו, מתופפת ברגלה בעצבנות. עיניה היו מושפלות לרצפה.
"רציתי לדעת אם תיהיי מעוניינת לצאת היום בערב, יחד." הוא הביט בי בציפייה.
העברתי את מבטי אל גוון, מנסה לחפש עזרה, אך היא הסיטה אותו כמעט ומיד. "מה את אומרת?" ניית'ן שאל.
"אני ממש מצטערת, אבל אני לא חושבת שזה יתאפשר היום. אני וגוון בדיוק התכוונו -"
"זה בסדר." גוון קטעה את שטף דיבורי המבולבל. "נזכרתי שיש לי משהו אחר היום. נעשה את זה פעם אחרת, נכון?" היא חייכה.
"הו, אז אני מניחה שזה בסדר."
"מעולה. אני אאסוף אותך בתשע."
"אוקיי." אני די בטוחה שבאותו רגע כל עור פניי היה סמוק בצורה בלתי רגילה. ניית'ן חייך שוב את חיוכו המקסים, והתחיל ללכת.
"היי, רגע! אבל לאן אנחנו הולכים?" קראתי.
"הפתעה. אם אני אגלה לך, היא כבר לא תהיה כזאת." הוא הפטיר. "ניפגש."
את זה לא צפיתי. חייכתי לעצמי, מתעסקת ברצועת תיקי. לאחר כמה רגעים של בהייה בנקודה לא ברורה למולי, נזכרתי שגוון עדיין שם. "נדבר." אמרתי, פונה ללכת.
היא לא אמרה כלום, אבל לא הצלחתי לפספס את המבט האפל ששלחה לעברי רגע לפני שהסתובבה לכיוון הנגדי, שיערה מתבדר ברוח.
~ ~ ~
אהבתם? אני מקווה. ספרו לי בתגובות מה אתם חושבים?
היי, ואיך היה היום הראשון ללימודים? מבאס? מרגש? [;
בעיקרון, אני אעלה פרק כל שבוע. אז ניפגש שבוע הבא עם פרק שני בחוקי הגורל 3>
(תודה על הפירגון הענק בפוסט הקודם!)
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
