Rough Draft

תודה על התגובות המקסימות בפוסט הקודם. אוהבת אתכם המוןהמון 3>

~ ~ ~

השעה שמונה וחצי בערב. עמדתי מול המראה הארוכה בחדרי, מסדרת את שיערי. הרמתי אותו למן פקעת גבוהה, ומיד שמטתי אותו. לא מתאים. ניסיתי לקלוע צמה, אך גם הניסיון הזה נראה כושל. מה הבעיה של השיער הזה להסתדר כמו שצריך?
בסופו של דבר הסתפקתי במצבו הרגיל - נח פזור על כתפיי. אוח, הוא כל כך נפוח היום.
שלפתי מתוך הארון שלי תיק צד קטן דמוי עור, תחבתי לתוכו מפתחות, פלאפון וקצת כסף, והבטתי שוב בשעון לצד מיטתי. רבע לתשע.
בדיוק כשפניתי לנעול את נעליי, הפלאפון צלצל. ניית'ן. מיהרתי לענות. "הלו?"
"היילי, היי." ניתן היה לשמוע בקולו שהוא מחייך את החיוך המקסים שלו.
"קרה משהו?" הוא רוצה לבטל?
"לא. אני מחכה לך למטה. את מוכנה?"
העברתי מבט על עצמי. הנהנתי, ואז נזכרתי שהוא לא מסוגל לראות אותי. "כן. אני עוד חמש דקות אהיה אצלך." ניתקתי.
נעלתי בחיפזון את נעליי, קמתי, הבטתי בעצמי פעם אחרונה במראה, שאפתי אוויר מלוא ראותיי ויצאתי מהבית. ואכן, מחוץ לחצר ביתי חיכתה לה מכונית כחולה בעלת מראה יקר למדי. כשניית'ן קלט אותי, הוא נופף בידו ממקום הנהג וסימן לי לבוא. חייכתי חיוך קטן ומבויש ונכנסתי למושב לצידו. "אתה מהמקדימים, הא?" גיחכתי.
הורים הרים את ידיו. "מודה באשמה."
צחקנו. רק עכשיו שמתי לב עד כמה צחוקו מקסים. מתגלגל שכזה. "אז נצא?" הוא הביט בי בעיניו האפורות-כמעט שקופות.
חייכתי, מהנהנת. הוא התניע את המכונית והתחלנו לנסוע. לא היה לי מושג לאן נסענו, וזה גם לא עניין אותי באותו רגע. התענגתי על התחושה שאני נמצאת עם ניית'ן באותו רכב, יושבים זה לצד זה. ניית'ן. חלום הילדות שלי. אני כל כך פתטית.
בעודנו נוסעים, המכונית מיטלטלת מצד לצד, תהיתי לעצמי - למה הוא החליט לפנות אליי? למה להיילי הרגילה ולא ללגוונדלין המהממת? ובכלל, ממתי הוא מקדיש לי תשומת לב? משכתי בכתפיי. מה זה משנה? מה שמשנה הוא ששנינו עכשיו יושבים יחד, כמעט וצמודים זה לזה...
"היילי?" ניית'ן התיק את מבטו מהכביש למולו, "את בסדר?"
"למה שאני לא אהיה בסדר?" שאלתי בקול חולמני. חרא. בטח מרוח לי חיוך מטומטם למדי על הפרצוף. כיחכחתי בגרוני. "בטח. בסדר גמור."
הוא נענע בראשו, צוחק, וחזר להתמקד בנהיגה. נשפתי בהקלה.
לאחר נסיעה ארוכה למדי - מה שהעיד על כך שהיינו די רחוקים ממקום מגורינו - הגענו למן עיירה קטנה. הדבר הראשון שקלטתי כשנכנסנו אליה היה שיש בה הרבה צמחייה. הרבה מאוד. אבל בצורה מחמיאה. מעלינו היו מנורות רחוב ישנות, אך הן פעלו בצורה טובה למדי, ושפכו אור בוהק על הרחוב מתחתן.

יצאנו מהמכונית והתקדמנו אל עבר מסעדה קטנה לצידי הרחוב. היא נראתה מזמינה; שרר בה אור חמים, והיא הייתה מסודרת ונקייה למדי. ובכל זאת, כשנכנסו אליה, שמתי לב עד כמה היא נראתה נטושה. לא הייתה שם נפש חיה מלבדנו ומלבד מספר אנשים בודדים. אני וניית'ן בחרנו לנו שולחן בסוף המסעדה והתיישבנו. אני מחככת את ידי זו בזו מתחת לשולחן. הוא מניח את מרפקיו על השולחן ומשעין את סנטרו על ידיו. "גוונדלין לא שמחה כרגע, הא?" הוא שאל, נימת משועשעת הייתה בקולו.
הנהנתי. הוא הביט בי ישר לתוך העיניים, דרך הנשמה. נמסתי בפנים. "אני מקווה שהכל בסדר ביניכן. לא התכוונתי לסכסך בחברות שלכן."
"יהיה בסדר." אמרתי, מניפה בידי. זה לא הרגיש חשוב עכשיו כלל וכלל. בדיוק באותו רגע, המלצרית הגיעה ואנחנו הזמנו ממנה את המנות.
"אתה בא לכאן הרבה?"
"כבר אמרו לך שזה משפט פתיחה נדוש?"
גיחכתי. "ציניקני, הא? לא. התכוונתי למקום. הוא נראה... שומם מעט."
הוא שילב את ידיו זו בזו. "אני נוהג לבוא לכאן הרבה, כשאני רוצה להיות לבד. בלי החברה הקבועה והרגילה. בלי אנשים שמכירים אותי. את בטח יודעת איך זה."
"כן." מילמלתי. סרקתי את רחבי המסעדה הקטנה בעיני. חייכתי. "היא נראית נחמדה. אולי אני אבוא לכאן שוב יום אחד."
"איתי?" הוא קרץ. צחקתי.
המנות הגיעו, ואנחנו אכלנו בשקט לכל אורך הארוחה. זה לא היה שקט מעיק, אלא שקט נעים, מרגיע. הבטנו זה לזו בעיניים, אפור בחום, ומדי פעם שלחנו אחד לשני חיוכים קטנים. זה היה נעים.
כשחושבים על זה, המסעדה הזאת באמת מקסימה. יש לה מן תחושה ביתית שכזאת. מיוחדת. המקום המושלם בשבילנו.
כשסיימנו, קמנו בדממה מהשולחן. ניית'ן התגלה כג'נטלמן אמיתי, והציע לשלם בעצמו. אך אני התעקשתי להצטרף בהוצאות, וכך יצא שכל אחד שילם חצי. הוגן מספיק.
הוא הושיט את ידו הגדולה, ואני הנחתי בה את שלי. יצאנו מהמסעדה אוחזים ידיים, ממש כמו בסרטים. זאת הייתה הרגשה מדהימה. גוון לא הייתה חשובה עכשיו. שום דבר לא היה חשוב. זאת הייתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי מיוחדת.

~ ~ ~

ישבנו על ספסל לצידי הכביש. שמי הלילה האירו עלינו מלמעלה. הנחתי את ראשי על כתפו, והוא התעסק בקווצה משיערי. "יש לך שיער ממש רך, את יודעת?"
המהמתי משהו שנשמע כמו ציחקוק עייף. "זאת התוצאה של שנים על גבי שנים של שימוש בקונדישינר. כדאי לך לנסות גם."
הוא השמיע שריקה. "וואו, את מהפרועות."
"לגמרי. ואני גאה בזה."
צחקנו. שוב פעם צחוקו המקסים נשמע. כמה שאהבתי אותו; כמו מנגינה נעימה ומתגלגלת בדממת הלילה.
"אני יכולה לשאול אותך משהו?" הרמתי את ראשי מכתפו והבטתי אל תוך עיניו.
הוא משך בכתפיו. "בטח."
"למה פנית אליי?" שמתי לב שפניו התקשחו. המשכתי בהיסוס, "למה לא אל גוון? מה יש בי? לא דיברנו לפני כן בכלל."
מבטו נח על הרצפה, ולאחר מכן הורם בשנית, בוהה בנקודה למולו. הוא קם מהספסל ואני מיהרתי לעשות כך גם כן. "אתה לא חייב לענות אם זה לא נוח לך." מיהרתי לומר. הוא הפנה את מבטו אליי.
"היילי, זה מסובך. בואי נסכם את זה במילה אחת."
נשאתי אליו עיניים שואלות.
"יש לי ייעוד."
"ייעוד?" הייתי מבולבלת לגמרי. אך לפני שהסכמתי לשאול עוד משהו נוסף, ניית'ן הזקף במקומו, ורץ אל עבר הכביש למולנו. הוא נעמד באמצעו, ראשו מורם כלפי השמיים. מיהרתי אליו בצעדים גדולים, אך שותקתי במקומי. בדיוק באותו רגע משאית גדולה עברה, ושנייה לאחר מכן, ניית'ן הועף בתנופה חזקה לאחור, נוחת במרחק מה מן המשאית.
לא יכולתי לצעוק. לא יכולתי לזוז. הייתי המומה. פשוט עמדתי שם, ובהיתי במקום שבו ניית'ן שכב פצוע ומדמם. לא שמתי לב לכך שהנהג יצא בקפיצה מהמשאית ומיהר לרוץ אל ניית'ן, תוך כדי מתקשר לאמבולנס. לא שמתי לב לאנשים אשר החלו להתקהל סביבו. לא שמעתי את הקריאות המבוהלות של כולם. הדבר היחיד שהייתי מסוגלת לראות בעיני רוחי, היה ניית'ן אשר מועף על ידי משאית ענקית, ונוחת בחבטה רמה. שוב ושוב ושוב. וקול צחוקו המתנגן נשמע ברקע, מהדהד באוזניי.

~ ~ ~

אף פעם לא אהבתי את הריח ששורר בבתי החולים. הוא תמיד גורם לי לכאב בטן. מן ריח מבחיל שכזה. יותר מדי נקי. אני שונאת בתי חולים. כשחושבים על זה, מי לא? הם כל כך סטריליים ולבנים. רופאים ואחיות מתרוצצים במעברים הצרים בפנים אטומות. קול בכי ילדים מכל עבר. מבחנות. דם. פחד. מוות.
ישבתי בחדר ההמתנה, על ספסל ממתכת קרה אשר צימררה את עורי החשוף, והתעמקתי במחשבה עד כמה אני לא רוצה להיות כאן. אבל אני מוכרחה. הכל באשמתי. אני חושבת.
ניית'ן נמצא כרגע באחד מחדרי החולים, לבטח שוכב במיטה לבנה ועוצם את עיני, ללא ניע. הרופאים בודקים אותו. כשהם יסיימו אוכל להיכנס ולראות מה שלומו. אוח, אם כל זה לא היה קורה. מה הוא חשב לעצמו כשקפץ ככה לכביש?! למי אכפת מהייעוד המטומטם שלו?! אלה החיים שלו!

השענתי את ראשי אל הקיר שלמאחורי ועצמתי את עיני, נאנחת. אני לא יודעת כמה זמן ישבתי כך, אך לאחר זמן מה חשתי בתנודה של הספסל ומישהו נוסף אשר מתיישב לצידי. "היי." צרוד נשמע.
פקחתי את עיני ללא רצון. רציתי להישאר בעולם השחור והשקט הזה. עולם שלא קורה בו כלום. ללא כאב. "היי, גוון."
היא הביטה בי בעיניה הכחולות עם מבט שבור. הסטתי את מבטי, מובכת.
כך עברו להן מספר דקות ארוכות בדממה, ללא שום מילה מצידנו. לבסוף אזרתי אומץ ופציתי את פי. "את חושבת שהוא יהיה בסדר?"
גוון הישירה אלי מבט. "אני לא יודעת." היא אמרה בקול חדגוני.
הרגשתי איך דמעות מתחילות לאיים להציף את עיני. לא יכולתי יותר. "זה הכל באשמתי. אם לא היינו יוצאים, הוא היה בסדר עכשיו."
היא לא אמרה דבר, רק העבירה את מבטה למולה, בוהה בנקודה כלשהי. העיקר לא להביט בי.
"את חושבת שזה נכון?" שאלתי בקול רועד. היא לא הנידה עפעף, רק המשיכה להישאר בתנוחתה הנוקשה. "את חושבת שזה נכון." באותו רגע כבר לא ניסיתי לעצור את הדמעות. הן פשוט פרצו להן בזרם גועש מתוך עיני הבורקות, זולגות עוד ועוד על לחיי, גורמות לטעם מלוח להיווצר בפי.
"אם לא היית יוצאת, זה לא היה קורה. ולא היית מפסידה חברה."
בלעתי את רוקי. "אני ממש מצטערת, גוון -"
"אל תקראי לי ככה. רק חברים שלי עושים את זה."
שפתיי רעדו. נשמתי עמוק כדי להירגע, מה שלא עזר במיוחד. "זה לא הזמן לזה עכשיו."
"אז מתי כן?"
"גוון. אני צריכה אותך עכשיו. אני צריכה עזרה. אני צריכה את החברה שלי שתתמוך בי. בבקשה, גווני."
כל הזמן מביטה קדימה, לעולם לא לכיווני. כאילו כדי להתחמק מהאמת שבדבר, להיות מרוכזת במשהו שונה לחלוטין כדי להסיח את דעתה. כל הזמן מביטה קדימה במבט ריקני, העיקר לא להתמודד עם המציאות.
עצמתי את עיני. "אני צריכה אותך." לחשתי, אך אני לא בטוחה שגוון שמעה אותי. וגם אם כן, כנראה שבחרה להתעלם.
גוונדלין האמל, חברתי הטובה.
מאותו יום כבר החלתי לפקפק באמינותו של המשפט הזה.

~ ~ ~

 ישבנו שם שתינו בשקט, כל אחת שקועה במחשבותיה, עד שרופא גבה קומה בחלוק לבן יצא מן החדר שבו ניית'ן טופל. "אתן יכולות להיכנס, אבל אחת אחת. ולזמן קצר - הוא צריך להתאושש."
נשפתי בהקלה. קמתי מיד על רגליי, גוון נשארה יושבת בספסל, לא נותנת תשומת לב למתרחש סביבה. נכנסתי אל החדר, והרופא סגר את הדלת מאחורי.
דבר ראשון שעיני הצליחו לקלוט כשנכנסתי לחדר היה לבן. המון לבן. יותר מדי לבן. לאחר מכן, הבחנתי בניית'ן שוכב במיטה לבנה, חצי מורדם-חצי ער. התקרבתי אליו, הדמעות ממשיכות לזלוג על לחיי.
החזקתי בידו, אשר חוברה לכל מיני מכשירים והייתה חיוורת למדי. "מטומטם אחד, מה עשית?!" שאלתי בכעס, ובכל זאת, לא יכולתי שלא לחייך לנוכח העובדה שהוא כאן. חי ונושם.
הוא עצם את עיניו, לא נראה משועשע בעליל. הבטתי בו בדאגה. "היי, הכל בסדר?"
"אני מצטער היילי, אני חייב."
"לא שוב עם משפטי החידות האלה, ניית'ן." משכתי בכתפיי. "יודע מה? זה לא משנה. העיקר שאתה בסדר."
הבטתי במכשיר לצד מיטתו אשר סימן את קצב פעימות ליבו. הקו במסך עלה למטה ולמעלה. למטה ולמעלה. מצפצף ללא הפסקה כל שתי שניות. התיישבתי בכיסא לידו, מלטפת את גב ידו.
לאחר זמן מה, הרופא נכנס, והודיע שאני צריכה לצאת ולתת לניית'ן מעט מנוחה. קמתי מן הכיסא וחייכתי אליו. "יהיה בסדר, ניית'ן."
הוא לא ענה. כנראה ישן. או שלא מצא את הכוח לענות.
יצאתי מהחדר והתיישבתי בחזרה בספסל. גוונדלין כבר לא הייתה שם. כנראה חזרה הבייתה. זה לא הזיז לי. במילא לא רציתי להיות לצידה כרגע. רציתי רק לשקוע בשמחתי. לבדי.
לפתע הבחנתי במספר רופאים נכנסים אל חדרו של ניית'ן בצעדים חפוזים. "הכל בסדר?" שאלתי בדאגה, קמה ממקומי.
"ילדה, אין לנו זמן כרגע."
"בבקשה. רק תגידו לי!" שיט, קרה משהו. אני בטוחה בזה.
הם לא ענו, אלא נכנסו לחדר בבת אחת וטרקו את הדלת.
יופי. פשוט יופי.

~ ~ ~

חיכיתי שם, על הספסל. כוססת את ציפורניי, ומתופפת ברגלי. בשלב מסויים התחלתי להתהלך בחדר בחוסר סבלנות.
הדלת נפתחה, והרופא גבה הקומה הציץ ממנה. "את משפחה?"
"לא. אני..." מה אני בשבילו? "ידידה."
הוא התקדם לכיווני, מניח את ידו הארוכה על כתפי. "בואי, שבי על הספסל."
הוא התיישב לצידי. אחזתי בצידי הספסל. "מה קרה?"
"אני מצטער. המצב התדרדר. הוא -"
"מת." השלמתי אותו. הוא הנהן.
אחזתי בצידי הספסל בחוזקה, למרות שזיעה החלה לעלות בידיי. אחזתי בצידי הספסל כנאחזת במציאות. ניית'ן לא כאן. ניית'ן מת. זה לא יכול להיות. למה החיים כל כך לא הוגנים? איך מספרים את זה להורים?
ניית'ן, למה השארת אותי לבד?
תחזור. בבקשה.

~ ~ ~

אעאעאעאאעאעא מה אתם חושבים?

איך עבר עליכם השבוע הראשון?

אנחנו ניקינו היום את חדר מוזיקה *שעתיים* שלמות במקום תולדות הג'אז. איזה כיף! אז נכון לעכשיו, הרגליים שלי מתות.

תגיבו - זה לא עולה כסף

I Love You Guys