הי.
תקשיבו, זה לא היה רעיון שלי לפתוח בלוג. חברה שלי הציעה והבנתי שזאת הזדמנות מצויינת לקבל ביקורת על הסיפורים שלי. ואולי גם לשפר את מהירות ההקלדה שלי. חח.
כבר כמה שנים שאני כותבת, ואני מאוד אוהבת את זה. זה מכניס אותי לשלווה, וגם כשאני לא מנסה בכלל פתאום צצים לי רעיונות שלא עוזבים אותי. תקראו לזה "מוזה" או "השראה" אבל אני הבנתי שזה לא העיניין. העיניין הוא שאני כותבת כל הזמן רק בשביל עצמי, וזה מתחיל להרגיש לי אנוכי.
אז עכשיו אני כותבת בשביל עצמי, אבל גם בשבילכם.
זה סיפור שהתחלתי (ולא גמרתי...) קוראים לו סוד מוחבא בחושך (בינתיים...) תיהנו!!!!
פרולוג- שנת 1966
מועדון "המגלים", על כל חבריו, עמד מול האבן שבהקה בין קירות המנהרה החשוכה.
סייטלין, היושב ראש, פתחה. "ובכן, חברים, יש לנו כאן משהו."
כמה לחשושים הדהדו בין התקרה האפלה לרצפה המאובקת.
"מה זה?" שאל דימטרי.
"אלמונד, תביא לי את המעדר שלך." הורתה סייטלין. הוא עשה כדבריה.
סייטלין הניפה לאחור את המעדר והכתה באבן הבוהקת בכוח. הבוהק הבהב ונכבה. שקט השתרר. כלום לא זז. אף חבר לא העז לפצות את פיו.
אחרי כמה דקות של דממה חוששת, האבן חזרה לזהור, בבוהק חזק יותר.
סייטלין הרימה שוב את המעדר, אבל יד ארוכת אצבעות נחה על זרועה, מונעת ממנה לזוז. "לא," אמר דייב בקולו השקט, "אל תעשי את זה."
סייטלין גילגלה את עיניה. "אתה לא רוצה לדעת מה יש מאחורי זה?" שאלה אותו.
עיניו הכחולות, שזהרו בחושך, ננעצו באבן. "אולי לא כדאי לנו לדעת." אמר לאיטו.
עוד ליחשושים, הפעם מפוחדים. חבורת הנערים, שגילם בממוצע לא עלה על 16, בכל חקירת המערות שלהם, לא באמת ציפו לגלות משהו. לכן כשזה קרה לבסוף, הם לא ידעו מה לעשות עם עצמם. וגם אף אחד לא מתווכח עם דייב.
סייטלין הביטה בדייב דקה ארוכה, ומבט נחוש הופיע בעינייה.
"אני לא חושבת שיש ממה לדאוג." היא אמרה נחרצות.
דייב עזב את ידה באנחה של שאת נפש.
סייטלין הניפה שוב את המעדר והיכתה שנית באבן. הפעם האבן נסדקה, ואחרי עוד מכה נשמע קול שבירה חזק והחלטי.
עשרת הנערים שעמדו מסביב החליפו מבטים מפוחדים. סייטלין הציצה בין שברי האבן בזהירות.
"מה יש שם?" שאלה ג'יינס בסקרנות.
סייטלין נטלה את החפץ שנח שם, וקירבה אותו אל פניה.
החפץ האיר את פניה בזוהר משונה, שהחל להתחזק ולהבהב. אחרי כמה רגעים הוא כבר בהק בכתום בוער וסייטלין התנשפה מכאב. היא שמטה אותו מיד ונשפה על ידה.
"מה קרה?" שאל דימטרי בדאגה.
סייטלין פתחה את פיה, אבל פתאום החפץ התגלגל על הקרקע והתפוצץ.
שברי אדמה וסלעים עפו לכל מקום בזמן שהמנהרה קרסה על קבוצת הנערים. כולם צרחו כאיש אחד, וכל אחד התפזר לכיוון אחר.
סייטלין תפסה מחסה בקשת הכניסה למנהרה, וגוננה על ראשה עם ידיה.
אחרי שהעפר שקע היא הזדקפה.
היא הביטה מסביבה, ליבה פועם במהירות, ונשימותיה בוקעות מפיה בצלילים שורקניים.
"סייטליו?" נשמע קול בהול מאחד הסלעים הממוטטים.
"מי זה?" שאלה בבהלה.
"אני." דייב הגיח מאחורי הסלע, כולו מכוסה אבק, מכנסיו מרוטשים ופצע מדמם ומזוהם בצד פניו.
סייטלין חיבקה אותו בהקלה. "בוא נצא מפה." אמרה במהירות.
הוא הנהן. "יש לי סחרחורת," אמר כשניתק ממנה בדחיפה ומישש את רקותיו. הוא החזיר את ידיו לפניו וראה את הדם.
"איי." אמר ומיצמץ.
"בוא." אמרה סייטלין ומשכה בזרועו.
הם יצאו מהמנהרה.
"אף אחד לא שרד?" שאלה סייטלין בפנים חיוורים.
דייב חייך חצי- חיוך עצוב. "אני לא חושב."
דמעות החלו לזלוג חרש על פניה. "לפחות אתה בסדר," היא מחתה אפר מלחיו, "אני לא יודעת מה הייתי עושה אם-" היא בלעה רוק בעווית.
הוא דישדש במקומו. "אמרתי לך לא לעשות את זה, סייטלין."
ודייב הלך משם בהליכה איטית ומחושבת.
סייטלין קרסה על הקרקע והתבוננה בטיפות המלוחות נוטפות אל האדמה ללא הפסק.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
