Happy, but maybe not ?

נוהגים לומר שאנשים העוסקים בספורט הם מזוכיסטים,

הם נהנים מהכאב והסבל שנגרם מן הפעילות. 

זה תמיד כואב ותמיד יכאב,

אבל ההרגשה שנשארת אחרי... מדהימה!

כואבות לי הברכיים, הכפות רגליים, הידיים, הכתפיים, השוקיים והרשימה עוד ממשיכה...

אבל עם כל הכאב- אני מאושרת עד השמיים.

כיף לי.

אני זוכרת שבאחת השיחות שלי איתו דיברתי איתו על הכאב הפיזי והעייפות שמתלווים לאושר,

שלפעמים הכאב כל כך גדול שהוא כמעט ומעפיל על האושר,

אז הוא ענה ואמר "תראי יש אנשים שלפעמים הבעיטה לפרצוף זה הדבר שהם הכי אוהבים בעולם, כמוני."

הוא נתן לי את עצמו כדוגמא לאחד שנהנה מהכאב.

ללקחלי קצת זמן להבין,

אבל בסוף כשהבנתי הגעתי למסקנה-

שהחודשים של העבודה הקשה והמאמץ,

שהחודשים של הכאב שנראה שאין לו סוף,

שהחודשים של העייפות הנגררת והלא נגמרת-

שווים את זה. 

כי אני, בדומה אליו- נהנת מהכאב.