היא מדברת איתי ומספרת- "אמא קוראת לי מלכת הקרח".
אומרת את המשפט עם מין חיוך מוזר.
עברתי איתה הרבה השנה,
היא הייתה במשך הרבה זמן הסלע שלי. עדיין.
כשהייתי לבד, הייתי מסתכלת הצידה ורואה אותה לידי,
עומדת שם, מסתכלת דרך העיניים הכחולות שלה.
היא אחת הסיבות לכך שהצלחתי לשרוד את השנה הזאת.
במהלך אחד הימים המאתגרים שהיו לנו, סיפרו לנו שאם מחזיקים ידיים והולכים ביחד- הדרך קלה יותר.
וכך היה.
כשאני הייתי למטה היא הרימה אותי למעלה,
וכשהיא הייתה למטה ואני הייתי למעלה אני הרמתי אותה.
המחשבה הזאת, שהשנה עוד שנייה נגמרת...
נשאר לנו חודש אחד עד שאנחנו מתחילות דרך חדשה.
ואני רק רוצה להגיד לה תודה, על זה שהיא זכרה אותי והייתה איתי כשכמעט כולם שכחו ממני.
אני מקווה ומאחלת לה ולי שנתחיל את השנה הזו יד ביד-
ונהיה שם אחת בשביל השנייה בדיוק כמו אז.
כי בשבילי היא רחוקה מלהיות מלכת הקרח.