Happy, but maybe not ?

תיבה ,הנעולה במאות אלפי מנעולים ,ובתוכה אוצר .

האוצר הזה יכול לעזור , אך באותה נשימה הוא גם יכול הרוס .

לכל אחד יש אחת כזאת .מיוחדת במינה .

ובתוכה שמורים כל הדברים החשובים להם ביותר ,

מחשבות , אהבות , כעסים ועצבות .

פתאום הכל מרגיש שקט .

כאילו כל דבר אפשרי שמור בתוך תיבת אוצר פרטית .

לפעמים כשאני מסתובבת ברחוב ,

אני רואה תיבות חבויות בכל מיני פינות ,

ומדי פעם ,

יש הרגשה כאילו אחת התיבות קוראת לבוא להסתכל בה ,

וכשאני מתבוננת מרחוק אני רואה קבוצת אנשים מסתכלים לתוכה ,

כל אחד עם הבעה שונה .

אבל אני ממשיכה ללכת ,

כי מבחוץ זה נראה כמו מופע שהתיבה מעמידה בשביל לגרום לאנשים להסתכל בה .

ובמקרים חד פעמים ,אני רואה תיבה , קטנה ,שכמעט ואי אפשר לראות ,

המנסה למשוך את תשומת הלב של כל מי שעובר לידה ,

אך אף אחד לא מסתכל אפילו לכיוונה .

אני שואלת את עצמי ,

איך אף אחד לא רואה את זה ? איך יכול להיות שהיא צורחת לעזרה ואף אחד לא שם לב ?

אז החלטתי להיות אמיצה , ולגשת לתיבה .

שמתי לב שאין שום דבר השומר על התיבה סגורה ,

אז פתחתי אותה .

כל כך הרבה זמן לא פתחו אותה , וכשסוף סוף עשו את זה ,התיבה נראתה ריקה .

אך פתאום יצאו מתוכה כמו זרם חזק כל  המחשבות , האהבות , הכעסים והעצבות שהתיבה שמרה עליהם אי פעם .

ועדיין , התיבה נראתה חדשה וחזקה .

וכשהסתכלתי בה שוב , הייתה הרגשה שאנחנו שומרות על סוד משותף ,

שרק אנחנו יודעות שלא הכל בסדר כמו שזה נראה .

לכל אחד תיבת אוצר אישית , שבה הוא שומר את כל הרגשות שלו .

יש כאלה שנותנים לכולם להסתכל בה ,

ויש כאלה השומרים אותה לעצמם .

עכשיו השאלה איזה סוג של תיבה אנחנו רוצים ,

שקופה שכולם רואים דרכה , 

או עמומה שהיא אישית ואף לא יכול לראות דרכה ?

סיפרתי לה שחלמתי עליה ,

משהו מעורפל ,

שאני חושבת שזה היה משהו באפריקה ,

ולמרות שלא הכרתי אותה אני כבר שבוע שלם חושבת עליה .

היא אמרה לי :

"את מספרת לי את זה עכשיו כי את יודעת שעוד יומיים האזכרה ?"

הייתי בשוק .

היא סיפרה לי שהיא נולדה באפריקה ,

ושאולי בגלגול הזה היא איזה אישה בשבט אפריקאי .

היא המשיכה לספר לי עליה ,

שאלתי אותה אם היא בכתה הרבה בשנה הראשונה ,

היא אמרה לי שכן , אבל היא בעיקר בכתה בשנה האחרונה לחייה ,

אחרי כל יום שהיא הייתה חוזרת מבית החולים היא הייתה בוכה .

שאלתי אותה אם היא חסרה לה ,

היא אמרה שהיא לא יודעת אם הן היו נשארות חברות צמודות כמו אז ,

אבל היא בטוחה שאם היא עדיין הייתה פה הן היו נשארות חברות .

היא חייכה ואמרה שלכל דבר יש סיבה .

ושהיא הייתה ושהיא עדיין חסרה לה .

וזה שהיא כבר לא קיימת בעולם הזה ,

טוב לפחות לא איתנו בין החיים ,

זה קשה . אבל מתבגרים ומתרגלים .

ובסוף השיחה השאלה הכי גדולה שעלתה לי ,

"תגידי זה צירוף מקרים ?"

אני יושבת לידך ,

האלבום פתוח על ברכייך ,

דפים עמוסי חוויות ,

תמונות העוקבות אחר חייך ,

את עוברת עם האצבע מתמונה לתמונה ,

עושה הבעות עם הפרצוף ,

לפעמים חיוך , לפעמים עצוב .

פה ושם את מצביעה על תמונה ומספרת סיפור .

באחד הדפים אני עצרתי ושאלתי , 

"זאת היא נכון ? "

ואת עם חיוך עצוב אומרת לי כן .

היא מספרת שיש רגעים שהיא מרגישה כאילו היא ממש לידה ,

מדברת , צוחקת , בוכה ..

היא אמרה לי שלשמפו שאני משתמשת יש את הריח שלה ,

ושבהתחלה זה היה קשה אבל היא התרגלה .

כמות ההערצה שיש לי כלפייה לא יכולה להימדד .

תמיד חזקה , אף פעם לא נשברת .

אבל בכל זאת יכולתי לראות את העצב בעיניה .

אמרת לי שאת מתגעגעת אליה .

סיפרת שאחרי שהיא הלכה , היא השאירה לך את בעלה ואת משפחתה למשמורת .

לאחר כמה רגעים היא נאנחה ואמרה " שנמשיך ? "

עברנו תמונה אחר תמונה ,

סיפור אחר סיפור .

אני יושבת לידך ,

האלבום פתוח על ברכייך ,

דפים עמוסי חוויות .

את מחייכת את החיוך העצוב והמלא זיכרונות שלך ,

וממשיכה להיות חזקה כרגיל .