Happy, but maybe not ?

המשאית הזאת שעלתה לי על החזה לא יורדת,

אלא ההפך, 

זה מרגיש כאילו מתווספות לה עוד כמה משאיות,

שמכבידות אפילו יותר...

זאת הפעם הראשונה שהייתי קרובה לעניין המוות.

אני זוכרת את הפעם האחרונה שראיתי אותו,

זה היה שישי הזה.

כשנפרדתי ממנו נתתי לו את השיער שלי שיתן שם נשיקה,

כי תמיד הנשיקות שלו היו קצת מוזרות.

והלכתי.

היום בבוקר אני קמה להודעה מזעזעת-

הוא התמוטט והובהל לבית החולים,

הוא עבר אירוע מוחי ולא יודעים את מצבו.

רק לפני שלושה שבועות הוא השתחרר, וכבר הוא חוזר.

הוא היה כל כך צלול לפני שלושה ימים,

איך יכול להיות שעכשיו הוא בבית חולים, מורדם, 

כי כשהוא ער הוא מפרכס ונכנס ללחץ כי הוא לא מבין מה קרה?

אני מפחדת לאבד אותו.

אבא מספר על המבט שהיה לו בעיניים כשהוא קם עם הצינור בפה ולא הבין איפה הוא,

ולי הלב נשבר עוד מילימטר.

יש לי מין הרגשה כאילו משאית נוסעת הלוך ושוב על החזה,

מרסקת אותו לרסיסים.

וזה כואב. כואב לי לנשום כשאני חושבת עליו.

והפחד הכי גדול שלי,

זה כשהוא יתעורר, יגלו שהנזק הרבה יותר גדול משחשבו,

ושאולי היה כבר עדיף לו למות.