בזמן האחרון יוצא לי לחשוב הרבה עליו, עליה...
היא כבר לא כאן,
היא נמצאת איפה שהוא שם, בין העננים.
אני זוכרת שהיא נהגה לומר שהיא לא ניצולה,
היא עברה את זה.
אנחנו הניצולים, לא הם.
היא כבר לא כאן,
אבל אם תשאלו אותי,
היא לא הייתה כאן הרבה לפני שהיא מתה.
חלק גדול ממנה מת שם.
אבל הוא, הוא עוד כאן-
עדות חיה ונושמת לזה שהוא ועוד רבים אחרים הצליחו להתגבר ולהינצל.
הוא אדם חזק ושקט.
אדם הסגור בשרשראות ברזל ומנעול- והמפתח אבוד.
התביישתי לשאול, אבל עשיתי את זה בכל זאת-
"אתה יכול לספר לי על מה שהיה לך? מה עברת?"
אז הוא הסתכל עליי במבט שראיתי רק מספר פעמים ספורות לפני,
מבט חלול וכואב.
ואמר לי "מה את רוצה לשמוע?"
הייתה שתיקה לזמן מסוים,
אבל אז הוא אמר לי "כתבתי כמה דברים, אני אראה לך אותם בהזדמנות."
חייכתי ואמרתי תודה.
הוא הוריד לעצמו לבנה מהחומה שהוא בנה,
ראיתי שזה לא קל לו,
אבל לי זה נתן פתח לראות עוד חלק ממנו שאף פעם לא ראיתי.
הרבה זמן חיכיתי לרגע הזה, כשהוא יסכים לשתף.
ובכל זאת אחרי רגע הוא החליף נושא.
אך אני ראיתי לו בעיניים,
ראיתי שהנושא, בשבילו, לא באמת עבר.
הכאב נשאר בדיוק כמו שהיה בהתחלה.
אבל אז הוא הרים את הראש והמבט שלו היה שונה, מבט של גאה.
אני מקווה שהיא מסתכלת מלמעלה עם אותו מבט גאה.
גאה בו, בעצמה, ובנו- אלה שהיא מגדירה כ'ניצולים'.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
That Girl ...