כבר לא כל כך תמימה.

שוב נעלמתי מפה.

כל כמה חודשים יש לי את הקטע הזה. אני כותבת כמעט כל יום בחודש וחודש אחר כך, בבום. נמאס לי לכתוב.

אני פשוט מפסיקה לחודשיים, נעלמת לגמרי בישרא. בערך כמו הבלוגים שהפסיקו לכתוב ב2012.

למה חזרתי עכשיו? השעה היא 3:51, היה לי שני סיוטים רצופים בלילה אחד, ואני פשוט מפחדת לחזור לישון. 

שני הסיוטים מפחידים אותי בטירוף.

אחד שאני רואה איזה סרט, בטלוויזיה מראים על ילדה שמספרת על מה שקרה לה ואז מסובבים את כיוון המצלמה ורואים את הגופה. ואני לא בטוחה אם הגופה התאבדה או לא. בכל מקרה אני רואה את עצמי צורחת בפנאטיות ואחותי הקטנה שלידי מתעלמת.

בסיוט השני זה בערך אותו סיפור, גם ילדה שמספרת על אבא שלה שהתאבד ובסוף אני רואה את הגופה תלויה.

הקטעים האלה מפחידים אותי מדי.

כמעט כל סיוט שהיה לי נגמר בהתאבדות. 

למה אני חולמת על זה כל כך הרבה?? 

את הסיוט הראשון של ההתאבדות השלכתי על העובדה שאני כמעט התאבדתי באותה התקופה וזאת היתה הדרך של העולם להראות לי מה היה קורה למי שהיה מוצא אותי.

אבל למה עכשיו?? 

החודשיים האחרונים היו קצת מוזרים.

היה לי חבר. נפרדנו אחרי חודש וחצי. 

הרבה אנשים אומרים לי שאני מגזימה בחיפוש חבר שלי. 

אני יכולה להבין בערך ממה זה נובע.. 

למה שאני לא ארצה חבר? אני עדיין בתולה וקצת מתחיל להימאס לי מהעניין. אני רוצה מישהו לשכב לידו בלילה. אני רוצה מישהו לספר לו את כל הסודות שלי ושיספר לי את שלו. אני רוצה נשיקות שלא נרצה שיסתיימו.אני רוצה אהבה אמיתית.

אני מרגישה כמו ילדה קטנה עם כל הסיוטים והחוסר ניסיון בכל דבר.

והתקוות החסרות שחר האלה.

אני לא חושבת שאני אלך לישון עדיין. 

אם יש חיילים אי שם ב4:03 לפנות בוקר שרוצים לדבר עם מישהי שצריכה את זה, אני פה, והמייל הוא:

[email protected]