בלוג מגירה

"רבי נהוראי אומר, הוי גולה למקום תורה..."

(מסכת אבות, פרק ד' משנה י"ח)

1.

מה בסך הכל אומר לנו רבי נהוראי? אתה רוצה ללמוד - סע למקום המתאים לכך. לכאורה דבר הגיוני, פשוט. אך למעשה המשפט הזה נוקב מאוד. אותו רבי נהוראי מעמיד מול פנינו את המציאות, חותך ואומר שקשה עד בלתי אפשרי לעשות מהפכות לבד. אתה רוצה ללמוד תורה, ואתה לבד - צא למקום שיהיה לך בו פרטנר, שותף, חברותא.

2.

מעולם לא ראיתי את עצמי כאבא לילדים. לא הבנתי למה עושים אותם ולא מצאתי סיבה טובה או אמיתית להביא אותם לעולם. הסיבות ששמעתי מאחרים להביא ילדים נשמעו לי אגואיסטיות/לא אלטרואיסטיות כמו הסיבות לאי הבאתם. הדעה שלי לא השתנתה גם אחרי שהתחתנתי. להפך: הרגשתי שיש לי חיים טובים עם זוגיות, חברים, זמן בלי סוף לעצמי. למה להכניס לזה סיבוכים?

היום, כשיש לי בן, אני מבין יותר. אני עדיין לא מבין עד הסוף למה לעשות אותם, כלומר לפני שיודעים מה זה ואיך זה.

לא מזמן פגשתי חברה מהתיכון, אמא לשתי בנות, שידעתי (או לא? לא זוכר) שאנחנו בדעה דומה בעניין, ודיברנו על זה. סיפרתי לה שלפעמים מתגנבת תחושת כישלון מסוימת - איך ויתרתי ולא הלכתי עם האמת שלי ועם מה שרציתי עד הסוף. קיוויתי להיות יותר אינדיבידואליסט. 

המציאות מכה על פני. אם רציתי להיות חסר ילדים אולי הייתי צריך לצאת לגלות במקום בו זאת מציאות רווחת. גרמניה אולי. מי יודע מה הייתי מפסיד במשא ומתן של החיים.

3.

לפעמים בין החברים שלי אני קצת מרגיש אחר, בגלות. הם, משנה לשנה, נראים לי משכילים יותר, בעלי משרות טובות יותר, ובאופן כללי מתקדמים יותר. בהרבה מהשיחות שהם מנהלים אני לא מבין על מה הם מדברים: כלכלה, עבודה, בריאות וכו'. פה ושם אני מצליח למצוא את עצמי בעניינים רק כדי לזרוק איזה פאנץ'. אבל הם החברים שלי, בה' הידיעה. עם כל המרחק והתהום שמתחילה להיווצר בנינו. לא רוצה לאבד את זה, את עצמי, למרות הזרות המזדמנת.

4.

אני מוותר על חלומות כמעט כל יום. בקושי משאיר אותם ללילה, לשינה. השגרה מחייבת אותנו להתמסר ליעדים מסוימים - שאולי גם הם חלומות בעצם - שטיבם עבודה יומיומית, סיזיפית על כאן ועכשיו. חלומות שמחוץ למסלול הזה בו אנו פוסעים כפופי גב, נשארים בצידי הדרך, משתוממים, מחכים לגאולה.

אבל למה אני מתלונן? אני בחרתי את התורה הזאת שגליתי אליה. אני בחרתי להתחתן, לגור במקום שאני גר, בחירות כאלו ואחרות שטומנות בחובן משמעויות ופעולות. 

לקראת חג החירות הבא, אולי עלי להבין את המושג "יציאה לחירות" באופן אחר, חדש. לא עוד שבירת המוסרות שמחזיקות אותי היום, או איזה כמיהה לשינוי מיוחל. אולי החרות היא לדעת לקבל את הגלות שבחרתי לי ואת משמעותה, לשמוח איתה, להרגיש בה בבית.

ומעל לכל לזכור את החלומות שהשארנו בצידי הדרכים. למצוא את דרכי העפר שמובילות אליהם, תהיה היכן שתהיה אותה תורה ואתה גלות. חלומות שאולי עבר זמנם לרגע אך לרגע בטל קורבנם.