| 9/2014
מקום לזמן
אנחנו רגילים במעגלי זמן. יש שגרת יום, שבוע, חודש, שנה. והכול חוזר חלילה, לאותו זמן גם אם במקום שונה.
לי באופן אישי, פנימי, יש עוד כמה מחזורים. לדוגמה, הכעס. יש לו את המקום שלו ובעיקר את הזמן שלו. הוא לא קבוע, אך בדרך כלל לא קצר. ואם יש משהו שלימד אותי בני הפעוט זה שגם מחזורי זמנים ותיקים של כעס יכולים להשתנות ולהתקצר. כי איתו אי אפשר לכעוס לאורך זמן, ואורכו של "הברוגז" הוא כאורכו של הזיכרון שלו - שעוד לא מפותח בשמירת טינה. אכן, אפשר ללמוד הרבה מילדים במה התקלקלנו עם הזמן.
ויש גם פעם בשבע שנים.
נדמה שבשנת השמיטה הכול חוזר אל מקומו הטבעי, הנכון. החובות נשמטים, אדמה חוזרת לבעליה, עבדים לביתם. הכול מסביב מזכיר לנו שכלום לא שלנו והכול של כולנו. כאילו נגזרת עלינו מנוחה גדולה ואמיתית, שקט פיזי ונפשי.
הייתה תקופה כזאת, פעם מזמן. תקופה שבה בפעם האחרונה (והראשונה מאז גיל ינקות), הייתי שמוט מכל חובה ודאגה, פטור מלחץ הקימה בבוקר, עבודה, ומה יהיה מחר. תקופה שבה אם איחרתי את האוטובוס, אמרתי: לא נורא, מחר. תקופה שבה המושג "נתקעתי" הוא חיובי, כי הוא בהקשר של "התלהבתי מהכפר/עיר/מקום, אז נתקעתי בו שבועיים".
אז, בטיול שאחרי הצבא, הראש נקי מדאגות ממש, כלומר מדאגות "רגילות" של חיים "רגילים". הזמן האחרון ללא זמן.
כל זה נגמר כמובן, באחת, עם הנחיתה חזרה בארץ.
המלחמה הזאת מאיימת גם היא לעשות איזה איפוס, להשכיח כל מה שחשבתי על "המצב" או על "עזה". כי לא רק שנתגלו בה מנהרות ומצבורי נשק ואפילו צבא, אלא גם נתגלה בה צבעו האמיתי של שלטון חמאס ומטרותיו.
והאופטימיות צריכה רענון, מקום חדש להיאחז בו. אולי היא גם צריכה דחייה למועד אחר, מאוחר יותר, בתקווה שיימצא. רק שיימצא מהר, כי קשה עם הפסימיות הזאת שהשתלטה עלי מאז סוף המונדיאל (נראה מזמן, לא?).
המחשבות על החיילים שנהרגו מעציבות, והן מפליגות באופן טבעי לעוד שש-עשרה שנה, כאשר בני יהיה בגיל גיוס. אך נדמה שהכי הכאיבה לי ההתפכחות לנוכח המציאות. המצב ממש חִייב אותי לעמוד מול בנק הדעות שלי. בירור העמדה החדשה הוא סוג של מיון: מה מהדברים הישנים עוד יש לו שימוש ואפשר לשמור, וממה צריך בצער להיפרד ולהשליך. התמזל מזלך אם מצאת משהו לשימור, משהו שמונע ניתוק מוחלט ונותן לך נקודת ייחוס, נקודת אחיזה ברוח המטלטלת.
ואם בבירור עסקינן: מה עם מדינת ישראל על אופייה ומגזריה? אולי גם כאן אני צריך מבט חדש, אחר? ומה עם עבודת ה' שלי? האם אין בה מקום לשיפור, עדכון, רענון, שלא לומר שינוי? ובכלל, לא הגיע הזמן למצוא עבודה חדשה (כל כמה שנים - להחליף, "כמו לפני שנות אלף בקיבוץ")? או לפחות תחביב חדש?
נדמה לי שהשינוי חשוב, הכרחי. לאו דווקא כשרע – אז השינוי מתבקש - אלא תמיד. השינוי כחלק מהשגרה, ממעגל החיים.
הזמן לעצירה למחשבה מחודשת ולמבט אחר - קיים, והוא מעוגן בחבלי הזמן. רק צריך אומץ.
פעם בשבע שנים. זהו.
א-לוהים יודע כמה אני צריך שקט כזה. מקום כזה. זמן כזה.
מצב מאוד מדויק בו הכול חוזר למקום הראשוני, כמו קובייה הונגרית לפני שערבבו לה את הפאות והצבעים. מקום וזמן בו נדמה שזאת רק תחילת הדרך ותחילת היום ואפשר להתחיל שוב מחדש, נקי ופתוח. בלי תחרות וקנאה, בלי מירוץ להגשמה, או חיפוש משמעות. כתף לכתף עם הפנים קדימה. "אלט-קונטרול-דיליט" לעצמי, אולי בעצם פרמוט, כדי להשתחרר מבאגים משבשים וזיכרונות מכבידים.
| |
| כינוי:
בן: 48 Google:
איתי וגשלתמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
