חיים מגעילים.

אף אחד לא יכול לתאר עד כמה אני שונא את עצמי.

אולי אני אוהב את החיים עכשיו, כן, אפילו שאני עצוב.

אבל באותו זמן אני שמח שמשהו יכל לגרום לי להרגיש כל-כך עצוב.

הדרך היחידה שאני יכול להרגיש עצב זה אם הרגשתי אי פעם שמחה מקודם. וכל זה בזכותך אהובתי.

זה כאילו, זה גורם לי להרגיש בחיים, אתם יודעים? זה גורם לי להרגיש כמו אנושי.

אני צריך לשלב את הכאב והשמחה. אז אני חושב שאני מרגיש עצב יפיפה.

אבל אני מאבד את המחשבה שלי.

אני פתטי. לבד. אבוד. רק נושם, לא חי. שבור מנטלית.

מגיע לי הכאב הזה, מגיע לי למות.

מגיע לי להישכח, מגיע לי את כל הדברים הרעים שיש.

.I don't fucking deserve you

אבל זה בסדר, וויתרתי על עצמי מזמן. מאוד מזמן.

אני מכבד את האנשים שנשארו חזקים כשיש להם את כל הסיבות להיות שבור.

חשבתי לעצמי עוד מקודם.. מה אם זה סיכון לאהוב? מה אם זה לא יעבוד?

אבל.. מה אם כן?

בבקשה תתאהבי בי. זה רק בגלל.. שאני רוצה לראות את הפנים השמחות שלך.

חשבתי שאני אוכל להתמודד עם זה, אבל אני לא יכול.

אתם לא יודעים איך זה להרגיש חסר-תועלת, וכל מה שאתה עושה לא משנה לאף אחד.

אני מרגיש את זה כל יום, כל פאקינג יום.

אתה חושב שאתה מכיר אנשים, אבל הם מפתיעים אותך כל פעם מחדש.

אנשים הם מפלצות. אני מפלצת.

אולי אני טועה, אבל כשאתה אוהב מישהו,

אתה עושה כל דבר כדי לגרום לו להיות שמח, כי זה כבר לא רק אתה יותר.

הסיפור הוא לא עליך יותר, לא אכפת לך מעצמך, אכפת לך רק מהאדם ההוא.

אבל כשהוא מפנה אליך את הגב כל העולם שלך נשבר. כל חתיכה, כל רסיס.

אני כישלון. זה מה שאני. אבל הבאתי את זה על עצמי, אני בחרתי בדרך הזאת.

זאת הבעיה שלי. למה אני בכלל טורח לכתוב את זה?