הודעה: לא רציתי לפרסם סתם עוד פוסט אז הינה: דחיתי את התאריך של הגשת השלב לראשון, למי תהיה בעיה להגיש עד אז להגיד.

לקרוא או לקרוע?

פרטים על הספר: הסיפור המופלא של הלן קלר מאת לורנה א. היקוק

מאת: הריט

הסיפור המופלא של הלן קלר הוא סיפור אמיתי. הספר מספר על חייה של הלן קלר שהייתה חירשת, אילמת ועיוורת. הסיפור של הלן מרתק ומדהים, אישית אהבתי. לכל אלה שאוהבים להרחיב אופקים זה בהחלט ספר נחמד. הבעיה היא סגנון הכתיבה של הסופרת, היא לא יודעת לכתוב. בסיפור יש הרבה מליצות שלא עוזרות לאף אחד. הסופרת מוסיפה המון מחשבות ודיבורים:

1. שאף אחד לא יגיד אותם

 2. לא מעניינים

הספר נחמד, רק חבל שהכתיבה מקלקלת.

לקרוא או לקרוע: לא לגעת (3 כוכבים) הייתי נחמדה!

מדור הדיונים-חלק א'

לכל מי שקרא הארי פוטר ופרסי ג'קסון זה הזמן להשתתף בדיון!

הארי פוטר (הספר) או פרסי ג'קסון (הספר)?

הרמיוני או אנבת'?

פרסי או הארי?

הוגוורטס או מחנה החצויים?

קוסמים או חצויים?

הארי פוטר 1 (הסרט) או פרסי ג'קסון 1 (הסרט)?

ארנבת ופרסי או הארי וג'ני?

קרדיט

אתגר כתיבה
מאת: הריט

תכתבו בהשראת התמונה הבאה:

על הניר ועל המסך

מאת: אלינור

היי, אני רוצה להמליץ היום על הסרט "מטילדה" (במקור ספר) שבה יש את הילדה התולעת ספרים  והמשפחה שלה. אני ממש אהבתי את הסרט שמדמה בדיוק את הספר וממש אפשר להרגיש כאילו אתה בתוך בית הספר שלה או בביתה של מטילדה. אולי לא ידעתם אבל הילדה ששיחקה את מטילדה כשהיתה בת 4-5 במציאות היתה בת 9-10! אז בכל מקרה אני ממש ממליצה על הסרט והספר מטילדה.

מדור עצות- ארוך או קצר?

מאת: הריט

לפעמיים כשכותבים אנחנו שואלים את עצמו האם לכתוב קצר או ארוך, אז דבר ראשון אל תתחשבנו אם אף אחד כשאתם כותבים. תכתבו כמה שאתם מרגישים שנכון.

אבל בכל זאת החלטתי לעשות טבלה של יתרונות וחסרונות כדי לעזור:

זה נורא תלוי במה שאתם כותבים, לסיכום.

פרק 7 לבירינית

מאת: הרמיוני

אני יורדת מהכרכרה בשקט, ומביטה בשער הברזל הגדול השחור. אני פוסעת חרש על האדמה הלחה, ומסרבת להיכנע לרוח המאיימת להעיף את הברדס הבהיר מפניי. הרכב של הכרכרה מחכה שכולים ירדו מהכרכרה, ומאסף את כולנו לשיחה אחרונה.

"אתם חייבים למצוא מים. היזהרו מטורפים; המינוטאורוס הוא הטורף הגדול, אבל אף אחד לא יודע אם יש שם עוד כמה. תמצאו מים. היזהרו מפירות שאתם קוטפים. אם אתם לא מזהים את הפירות, אל תאכלו אותם. תיזהרו כשאתם ישנים. תמיד תהיו דרוכים להרוג כל דבר." אמר. "כדי שהשער השני יפתח, על אחד מכם להיפצע ולעמוד על אחד הריבועים הגדולים. הוא ימשוך אליו את המינוטאורוס, ויודיע לו על בואכם. מי שיספיק להגיע לשער לא יהיה מוגן. אבל מי שלא יכנס יהיה מוגן עוד פחות," אמר.

הוא ניגש לשער, ופתח את המנעול. האמת שחשבתי שיהיו הרבה יותר ממנעול אחד. כנראה שלא.

חיכיתי שהרוב יכנסו, ואז סימנתי לפביאן וארין שיעמדו לידי.

אחרי שכולם נכנסו, הוא נעל את השער בטריקה. לפתע השער נעלם. כולם הביבטו בשער נסגר, מפוחדים, ואז סובבו את ראשם לכיוון השער הבא.

שלושת הבחורים הגדולים הביטו באנשים. לפתע תפסו נער קטן, והרימו אותו בכוח.  אחד מהם הרים את חרבו, וחתך חתך ארוך את וורידו. חלחלה עברה בי כשהרימו את הנער הזועק, ואחרי שחתכו את וורידיו הצמידו אותו בכוח על המשטח הקטן. שום דבר לא קרה. נזכרתי לפתע שעליי להוציא את הקשת שלי. שלפתי אותה בזריזות, ואת אשפת החצים העפתי על גבי. טענתי את אחד החצים, והייתי מוכנה לכל דבר שיבוא. אבל השער לא נפתח. ושום דבר לא הגיח מאחד הקירות. לפתע רגליו של הנער שהוצב כקורבן נכרכו לקרקע בצמח משונה. הצמח טיפס עד לברכיו, ולא משנה כמה בכה, וצעק, הוא לא הצליח לזוז. כשהבחורים הגדולים עזבו אותו, הצמח טיפס עד לראשו, ונדמה היה לי שהולך להיגמר לו.

זהו זה!

לפתע קלטתי משהו. הנער הזה הוא סוג של טיימר. מובן שהוא לא נולד להיות. אבל יש שתי אפשרויות למה שהוא מתריע עליו במותו.

או שהשער הולך להיפתח, או שהמינוטאורוס הולך להגיח מן הצללים.

הבטתי בשער, ובערפל שמאחוריו. לא היה אפשר לראות דבר מבעד לשער; אבל היו רווחים גדולים דיה כדי לאפשר לשלושתנו לעבור בזה אחר זה. ראיתי את פולו מביט בשני השערים, מחליף את מבטו באימה מהשער הראשון לשני. ואז הוא הביט בי. לא יכולתי לתת לו למות. סימנתי לו בראשי לעבר השער המתכתי הגדול. ואלנה... היא הייתה שקועה כל כך בלהביט בקירות, בתקווה למצוא רמז טרי. לא יכולתי לקרוא לה מבלי שישמעו אותי הגדולים, וישסעו את גרוני, על מנת לתת למינוטאורוס עוד שביל של דם טרי.

הלוואי שתינצל, חשבתי לעצמי, וראיתי בזווית העין את פולו מתגנב באיטיות לעבר השער הגדול. הבחורים הגדולים הביטו בנער, ועמדו לשסף את גרונו. מהרי, לפני שיבינו מה קורה, חשבתי לעצמי.

תפסתי את מבטיהם של ארין ופביאן בזריזות, ושלושתנו התגנבנו לעבר השער הגדול.

"אני אעבור ראשונה," הכרזתי,  והשחלתי את גופי בתוך הסורגים בקלילות. ארין היססה, אבל אז נכנסה גם היא. ולבסוף פביאן. ראיתי הבזק של בד מכיוון המדרון השמאלי, שהיה שטוח.

היו שלוש אפשרויות וצריך לבחור מהר. ישר יהיה טיפשי. שם יהיה הכי קל למצוא אותנו. פניתי ימינה, בריצה, עם נשקים שלופים. אחרי גם ארין ופביאן. אני לא יודעת כמה רצנו. אבל לא הפסקנו לרוץ, עד שהיו לפנינו שתי פניות.

"אני לא רואה כלום," התלוננה ארין. "גם אני לא רואה כלום," אמר פביאן בסתמיות.

אף על פי שהתקשיתי להודות בכך, גם אני לא ראיתי כמעט כלום. הערפל היה בכל מקום, והחושך היה כמעט מוחלט. אבל זה לא יהיה מעט טיפשי להדליק עכשיו לפיד? זה כן.

"לא, אי אפשר להדליק לפיד," אמרתי בזעף, מצטערת על כך שלא היה לי מושג על קישורי ההישרדות שלהם.

"בבקשה?" מתחננת ארין. "החושך מוחלט," היא מקטרת.

"רק הפעם," מתחנן פביאן. אוף, למה הם כל כך רוצים למות?

"אוף, שיהיה," אני אומרת בזעף. "אבל צריך למצוא עץ קודם," אני מוסיפה.

"אוף," נאנחת ארין.

"ומה אנחנו אמורים לאכול בכלל?" שואל פביאן.

"מה אתם חושבים שאנחנו אמורים לאכול? סעודות מלכים?" שאלתי בלגלוג.

אני יכולה להבחין בכך שפנייה של ארין סמוקות ממבוכה, אבל היא שותקת.

"מה שאני יכולה לומר לכם, הוא שאנחנו צריכים לקצץ במזון ושתייה. כל פעם שאתם שותים, תשתו מעט. אי אפשר לדעת מתי נמצא מעיין או מקור מים נקיים. ואותו הדבר בקשר למזון," אמרתי.

לפתע הערפל מתחיל להיעלם. או יותר נכון הוא שאנחנו יוצאים ממנו, לעבר יער ירוק. השחר עולה.

אני מתקשה להבין. יער? זה לא אמור להיות... מבוך... נצחי? טוב, אולי לא. אולי יש כמה מקומות בסגנון.

היער הזה הזכיר לי קצת את הטיולים שלי עם אבא. היינו משאירים את אימא ומירנדה בבית, באתונה, והיינו יוצאים למסע ציד, שערך בערך שבוע. נסענו בכרכרה שאבא סחר, וכשהגענו ליער, היינו צדים מכל הבא ליד- ארנבות, סנאים, צביים ועוד הרבה.

הלכתי לאיטי, נכנסת באיטיות ליער המשונה הזה, מחככת את ידי בעצים, ובעלים.

"את בטוחה שזה בטוח?" שאלה ארין.

"את מעדיפה לחזור לערפל?" שאלתי, כמו בתוך חלום, ממשיכה לשוטט.

"אני רעבה," מתלוננת ארין.

אני מסתובבת אליה. "זה היתרון," אמרתי. "אני כמעט בטוחה שיש פה בעלי חיים. ואם יש בעלי חיים, יש גם מים," אמרתי. פביאן מהנהן בראשו.

"תישארו כאן. אני אצוד משהו, ואביא אותו לכאן," אמרתי.

"לא, עדיף שכולנו נלך. אני לא רוצה להישאר לבד," אומר פביאן.

"אבל תהיה עם ארין," אמרתי.

"אבל זה מפחיד בלעדייך," אומרת ארין, כמעט בלחישה, ומרכינה את ראשה, ונושכת את שפתיה.

"שיהיה, אז תבואו איתי. אבל אתם חייבים ללכת בשקט," אמרתי. שניהם מהנהנים בראשם.

אנחנו צועדים שלושתנו. פביאן בצעדים כבדים. ארין שורקת.

"אולי תחכו כאן? אני לא אתרחק יותר מדי," אמרתי. הם לא יכולים ללכת מבלי להרעיש למרחק של חמישים אמה.

"טוב." אומרת ארין בכניעה.

"אל תדליקו מדורה, אבל אתם יכולים לאסוף קצת עצים. אנחנו נהיה חייבים להדליק אש קטנה לפחות כדי לצלות את הבשר," אמרתי. פביאן מהנהן בראשו, ואני פונה לדרכי.

אני לבדי. ביער הגדול הזה. אך משום מה אני לא חשה פחד, אני חשה חמימות, שמציפה אותי מקצות רגלי ומעלה.

אני תוהה לרגע אם לפביאן וארין יש חבלים. ברור שאי אפשר לישון על הקרקע. חשבתי שאולי נוכל לקשור את עצמנו לקירות הגדולים, ולעמוד למעלה, אבל עכשיו אין כל סימן לקצה היער. נצטרך לקשור את עצמנו לעצים.

טכנית, אין הרבה הבדלים בין טיפוס על עצים לטיפוס על בניינים, אז לא נראה לי שתהיה לי בעיה לקשור את עצמי לאחד העצים. אני שומעת רחש מימיני.

אני מותחת חץ בקשת שלי, מוכנה לירות בטרף שנמצא בשיחים.

לפתע יוצא מהשיחים יצור קטן, ומשונה, בעל פרווה וורדרדה וצמיגית, וחוטמו אדמדם. אוזניו ארוכות, ורגליו וידיו דקיקות וקצרות. אני תוהה אם זה עכבר, או שפן, אבל הפרווה המתולתלת מעידה על כך שהוא לא זה ולא זה. אני מביטה בו בתדהמה, אבל לא יורה. אני מבחינה בעיניו הלבנות, חסרות האישונים, ומבינה שהוא עיוור לפי הרחרוח שלו. הוא מרחרח לשנייה בכיווני, אבל נדמה לי שאני לא מעניינת אותו יותר מדי. אני מביטה לרגע מאחורי, מקווה שפביאן וארין לא ידאגו לי, ועוקבת אחרי היצור. לפתע הוא נעצר, ומסתובב לשמאל.  אני משחזרת בראשי את הדרך שממנה הגעתי, וממשיכה לעקוב אחריו בשקט. לפתע הוא מסתובב אליי, ונעצר.

הודעות

הייי, אני יודעת שהגיליון קצר וזה מסיבה אחת:

גיליון 10 יוצא בקרוב!

בגיליון היו מדורים טיפה אחרים וגם הבקשות שלכם! הגיע הזמן לבקש, בקשו מה שאתם רוצים לגיליון!

תחרות כתיבה!

יש עוד שבוע להגיש!

בלוג מומלץ

בואו ותירשמו (דרך משתמש מאומת!):

איך הבלוג שלי קשור לספרים או\ו לכתיבה?
פוסט מומלץ:
הערות: