גיליון 18
כמה דברים חשובים:
1. הגליונות הופכים לקצרים יותר בגלל לחץ בלימודים
2. כל מי שמעונין לפרסם כאן משהו (שותפות לגיליון אחד) מוזמן לשלוח את זה בתגובות ואני אחליט אם לפרסם או לא.


לקרוא או לקרוע?
פרטים על הספר: המשחק של אנדר מאת אורסון סקוט קארד
מאת: הריט
תקציר: "כשגזע של חייזרים מאיים על האנושות, עוזב אנדר וויגין בן השש את ביתו ואת משפחתו בכדור הארץ, ויוצא לחגורת האסטרואידים.הוא נכנס לבית הספר ללחימה, שבו נשלטים חייו על - ידי משחקי תודעה וקרבות דמה הנערכים ברצינות קטלנית. חושים חדים, חמלה וגאונות הופכים את אנדר לטוב מכולם במשחקים אלה. אך בעודו מתאמן, קרב יום הפלישה. אנדר נדחף עד לגבולות יכולתו וכוח הסבל שלו, מכיוון שהגורל אשר הממונים עליו מייעדים לו הוא ייחודי ויוצא דופן." מתוך התקציר.
ביקורת: שמעתי על הספר הזה הרבה מאוד המלצות אבל את האמת אני התאכזבתי. באו נתחיל מהקטעים שלטעמי היו טובים בספר. דבר ראשון המסר והרעיון, הספר מתאר ילדים ש"מעבידים" אותם, שמתייחסים אליהם בזלזול או בחשיבות רבה מידי, אבל למרות זו הם חשובים והם קוניים את כל ההצגה. המסר מהספר הוא שכמו שאתה מתייחס לילד שלך כך הוא יגדל. גם עם דמיות אחרות בסיפור כמו פיטר שבעצם ההורים שלו לא מוכנים לראות כלום חוץ מהצגות, וזה מה שהילד שלהם נותן להם בסוף; הצגות. דבר שני הסוף. אני לא רוצה לקלקל אבל תדעו שהסוף מיוחד. היה גם משהו גדול שלא אהבתי בספר והוא החוסר מציאותיות. גם כשמישהו כותב מדע בדיוני הוא צריך לדעת איך להפך את הדמיות שלא למציאותיות. *התראת ספוילרים* בספר למשל אחות של אנדר מתחזה למבוגר ברשת. לא רואים שהיא כותבת בניסוחים מוזרים? שגיאות כתיב? היא רק בת 10! מה עם אח של אנדר, מפשיט עור סנאי ושורף אותם, משקר לכולם, לא רואים את זה? ומה עם הרגשות של אנדר? לי הם לא נראו רגשות אמתיים *סוף ספוילרים*. לסיכום ספר נחמד אבל יש מה לשפר.
לקרוא או לקרוע? לא לגעת



אתגר כתיבה
מאת: הריט
הנושא שאתם צריכים לכתוב עליו הפעם זה :חשוד. זה יכול להיות איש חשוד, מקרה חשוד, חפץ חשוד מה שתירצו! תתפרעו!

*התמונה הכי מיסתורית שמצאתי*


מה לא לעשות בסיפור:
מאת: מאי
הרבה פעמים רשמתי כאן עצות למה כן לעשות, הגיע הזמן שאני ארשום מה בשופ פנים ואופן אסור!
1. "לקחת השראה". לא אני לא מתכוונת ללקחת השראה כזאת, אני מתכוונת פשוט להעתיק לגמרי רעיונות של סיפורים קיימים. אתם חושבים שאם ישניתם את השמות לא יראו שזה דומה לדמדומים? או הארי פוטר? או כל דבר אחר? ואני לא מתכוונת לפאנפיקים, פאנפיקים זה דבר אחר לגמרי. כשאתה כותב פאנפיק אותה עושה זאת כשהקוראים יודעים מה הסיפור שעליו כתבת, משתמש בדמויות המקוריות ופשוט משנה את העלילה או ממשיך אותה, אבל כשאתה "לוקח השראה" בצורה כזאת זה לא מקורי ובסופו של דבר מישהו ישים לב לזה. אז מה כן לעשות? לחשוב על רעיון מקורי, כזה שעוד לא היה, אפשר לקחת השראה קלה מסיפורים אחרים אבל לא את הרעיון השלם.
2. פוסט דמויות. הסעיף הזה הוא בגדר המלצה, אבל ברצינות, פוסט דמויות זה אחד הדברים הכי מיותרים שקיימים. אתם לא מוכשרים מספיק כדי לתאר את הדמויות בעצמכם ולספר עליהם בעצמכם? זה מה שאתם מנסים להגיד? כמו שבספרים אין שום פוסט דמויות עם תמונות, כך גם לא אמור להיות לכם. אם אתם רוצים בכל זאת לעשות פוסט דמויות, לכו על זה, אבל אני מעדיפה שלא. אז מה כן לעשות? פשוט לא לעשות. את כל המידע שאתם יכולים להכניס בד הדמויות אפשר להכניס פשוט לתוך הסיפור עצמו.
3. לשים סמיילים :) להשתמש בסלנג כי כאילו שיואו זה מעצבן מוות כאילו, לא להקפיד על סימניי פיסוק, במקומות הנכונים ,ולכתוב אם שגיעות חטיב. אז מה כן לעשות? לכתוב בשפה בינונית בלי שימוש בסלנג, לא לשים סמיילים, לכתוב בוורד שמתקן שגיאות כתיב, וללכת שני מדורים אחורה לפוסט העצות בקשר לשפה נכונה שכתבתי.
4. לא לסיים פרק באמצע המשפ- כן כן, אני יודעת שאתם רוצים ליצור מתח והכל, אבל למה באמצע המשפט? אותו הדבר לגבי "הלכתי ברחוב לבדי, ואז ראיתי..." ואז נגמר הפרק. לא! פשוט לא אחד גדול! יש מספיק דרכים ליצור מתח מבלי לעצור את המשפט באמצע! אז מה כן לעשות? במקום המשפט הקודם שרשמתי מקודם, אפשר פשוט לרשום "הלכתי ברחוב לבדי, ואז ראיתי אותו." ואם אתם לא רוצים לרמוז על מה זה בכלל, אפשר לרשום "הלכתי ברחוב לבדי, ואז ראיתי משהו שגרום לי לקפוא."
5. להפסיק לכתוב כי "אין תגובות\לייקים". לספר לכם משהו? כשאתם פותחים בלוג, או סתם עמוד בפייסבוק, או אתר או מה שזה לא יהיה לכתוב את הסיפור שלכם, אין מצב שיהיו לכם חמישים לייקים על הפרק הראשון.כשהתחלתי לכתוב בישראבלוג, היו לי בימים טובים 2\3 תגובות על פרק. בסיפור השני שלי, הצטרפו קוראים חדשים והיו לי 6\7 ולפעמים אפילו יותר תגובות לפרק. זה עניין של סבלנות, עניין של האם אתה כותב בשביל הקוראים או בשביל עצמך. אז מה כן לעשות? להמשיך לכתוב, ואם אתם רוצים גם לפרסם את מה שאתם כותבים כמה שאפשר. תכתבו בשביל עצמכם, לא בשביל התגובות, ואלה כבר יבואו בסופו של דבר.
6. טוב, זה לא סעיף, אבל אני צריכה את עזרתכם! על מה אתם רוצים שאייעץ בגיליון הבא? חשוב במיוחד!


מדור הדיונים
-
איפה אתם הכי אוהבים לכתוב?
-
אם איזה דמות מספר אתם הכי מזדהים? מדוע?


סלט זמזום וצעדים
מאת: הריט
הצרחה הזו הייתה כבר בטונים ממש גבוהים. היא הייתה חזקה כל כך עד שמארק שם יד על האוזן. מרלי הסתובבה, הלכה לכיוון הדלת וטרקה אותה כל כך חזק עד שמארק היה צריך לשיים יד על האוזן שוב. לאחר שהלכה מארק נעל את הדלת והמשיך לחתוך את המלפפון כאילו כלום לא קרה. בתוך מוחו חשב איך בנאדם יכול להיות עצבני כל כך? ושאפשר לחשוב מה קרה. מרלי הלכה בגשם ברחוב. המטריה שלה כבר הייתה חצי מפורקת, מגפיה נקשו על המדרכה ועינה דמעו. מארק עיצבן אותה "איך בנאדם יכול להיות כל כך לא מודע לעצמו?" חשבה לעצמה. גופה רתח ועוד שנייה יכול להרתיח את כל מי הגשמים והדמעות מרוב כעס. הצעדים נעשו יותר ויותר חזקים בזמן שקול סכין לא נשמע. רק זמזום קליל על גשם, עם רקיעות, נשמע בתוך ראשה.



מדור הציטוטים
מאת: הריט
"חושך, אתם יודעים, זה דבר יחסי" מתוך שומרת אחותי.



רוז-פרק 3
מאת: הרמיוני
הרגשתי קטנטונת כשיצאתי מהמונית לאחר ששילמתי לנהג. הרוח הייתה חזקה. השמש כמעט שקעה. הבניין נראה ענק לעומתי.
למה באתי לכאן בכלל? אסור לנו לצאת משטח החוף והאכסניה. זה היה כתוב בדפים. ואם אני טועה?
אבל אחרי שכבר הגעתי לכאן, לא יכולתי לחזור.
צעדתי, מפוחדת, רגלי רועדות, לעבר המלון. מה השם שלו בכלל?
המאבטח עמד בכניסה למלון. הוא עצר אותי, ולא נתן לי להיכנס.
"מי את?" שאל.
ידעתי שאין לי שום הסבר לזה שאני פתאום מופיעה, בלי שום סיבה. אבל הרגשתי חייבת להיכנס, איכשהו...
ואז הבזיק רעיון במוחי.
נזכרתי באתמול בלילה... שג'ון טיפס לחדר שלנו. וידעתי את התשובה.
דמיינתי את כל גופי, בבת אחת, הופך לבלתי נראה. נופפתי לעבר אדם ברחוב. הוא לא הגיב, מה שהעיד על כך שאני בלתי נראית.
התקרבתי לבניין. לא יכולתי להתעופף, ולהישאר בלתי נראית בו זמנית לצערי.
אחזתי בצינור מתכתי, והתחלתי לטפס, משתדלת למהר, ולהגיע למסדרון. לפתע חשתי כאב חד ברגלי. לא יכולתי לראות דבר. אבל לפתע כמה טיפות אדומות הופיעו על הקיר העבה. בבית היו שש קומות. אני אטפס לשישית, ואז אעצור. התחלתי להחליק. הנחתי את רגלי על לבנה בולטת, אבל טעיתי.
הנחתי את כף רגלי בצורה עקומה. עכשיו היה לי נקע בקרסול. התאפקתי שלא לשאוג בכאב.
למרבה המזל, כבר הייתי קרובה לחלון. נאחזתי במחשבה שאני מסוגלת לרפא את עצמי, למרות שיש לי תחושה שהשתמשתי ביותר מדי כוח לקסמים, כך שאני ממש לא בטוחה שאצליח לרפא את עצמי.
ניסיתי לדחוף את עצמי, אבל מה שקרה היה שהחלקתי, ומרפקי השתפשפו בקיר הגס. אבל הייתי נחושה בדעתי.
אחזתי באדן החלון. ידי רעדו למשקל גופי כשהרמתי את רגלי הבריאה, והנחתי אותה על אדן החלון. כנראה שהייתי צריכה להשקיע יותר בשיעורי חינוך גופני.
לאחר שרגלי דרכה על אדן החלון, משכתי את עצמי פנימה, והתרסקתי על רצפת המסדרון. משום מה, הייתה לי תחושה שאני כבר לא בלתי נראית. המסדרון היה שומם.
על הדלתות שבמסדרון הקומה השישית היו מספרים.
דירה 6, אמר קול ברור בראשי. דחפתי את עצמי מהרצפה החמה, והבחנתי בשלפוחיות אדומות שהתנוססו על כפות ידי. הרגשתי טיפשה. למה עשיתי את זה בכלל?
לפחות הצלחתי. המחשבה הזו ניחמה אותי.
היו שתי דלתות עם מספרים. דלת אחת עמד בקצה. שיערתי שהיא שירות חדרים. התקרבתי לדלת מספר שש. שלפתי סיכה שארגנתי קודם לכן, מכיסי, והתכוננתי לפרוץ את המנעול. אבל ברגע שנגעתי בדלת, היא נפתחה בחריקה חרישית.
המקום היה גדול. וילונות ענקיים כיסו את החלונות, והטילו צללים על רצפת הפרקט הבהירה של החדר. תמונות קישטו את הקירות. באח בערה אש חמימה. הספות הכחולות היו לצידה, מתחממות. על השיש במטבח עמד בקבוק גדול. כשהבטתי בבקבוק חשתי צימאון צורב בגרוני.
ניגשתי לבקבוק, ופתחתי את הפקק המתכתי שלו. זה היה בקבוק של ספורטאים, רק גדול פי שתיים מהמקובל.
רחרחתי את תוכנו. לא היה ריח חריף, או מתוק. לקחתי כוס נקייה, ושפכתי מעט מהנוזל לתוך כוס. הוא היה שקוף.
אל תשתי מזה! את לא יודעת מה זה! חשבתי לעצמי לפתע. ואז נשמע קול בראשי.
זה בסדר. אמר קול, ברור יותר, וצלול בראשי. היה לו קול נעים. הרגשתי קרובה אליו. המחשבה הזאת גרמה לי לפחד.
שתיתי את הנוזל בלגימה אחת. הוא היה מים. לא בעצם, הוא לא היה מים...
זיהיתי את זה. זה היה שיקוי, שנקרא 'מדיקון לכל דבר'. הוא מרפא. מילאתי עוד קצת מהבקבוק המתכתי לכוס. שתיתי את הכוס כאילו חיי תלויים בה. באותו הרגע, הקרסול שלי חזר לזוויתו הטבעית, וכל חתכי ופצעי נעלמו כאילו לא היו מעולם.
רחצתי את הכוס בזרם חלש של מים.
לכי לישון... את עייפה... נשמע קול בראשי. אבל הפעם הוא היה מעומעם.
הרגשתי צורך פתאומי לצנוח, ולישון. התקדמתי בעייפות לעבר חדר נוסף, שמסתבר שהיה חדר שינה.
מיטה גדולה, עם כילות מסביבה, עמדה באמצע החדר.
צנחתי על המיטה בלי לחשוב פעמיים. התעטפתי בסדינים הרכים. פשטתי את מעילי, ואת הסוודר הוורוד. הורדתי את נעלי, וחלצתי את גרבי. נשארתי בגופיה קצרה. ואז נזכרתי בטייטס הצמוד שלבשתי מתחת לג'ינס. אז פשטתי גם את הג'ינס, והנחתי את ראשי על הכרית הרכה. ונרדמתי.
*
פתחתי את דלת הדירה שלי במהירות. הייתי נלהב. היא הייתה שם, ממש בחדר ליד, ישנה. היא באה. לכאן.
ממבט אחד בבקבוק המתכת שהנחתי על השולחן, ידעתי שהיא שתתה ממנו.
הרחתי את ריחה המשכר, מחדר השינה שלי. בצעדים שקטים, דוממים, הלכתי לעבר חדר השינה בבית. לרגע חשבתי שדמיינתי את ריחה, אך כשפתחתי את הדלת, היא שכבה במיטה, מכוסה בשמיכות. נעליה, וחלק מבגדיה היה זרוקים על הרצפה. הריח המתקתק שלה עמד בחדר, וחדר לאפי בכוח.הרגשתי קרוב מתמיד.
זאת הפעם הראשונה שאני רואה אותה, כאן, לצידי, כל כך קרובה.
התקרבתי אליה. נגעתי בקווצת שיער שהסתירה את פנייה. מוללתי בעדינות, על מנת שלא תתעורר, את קווצת השיער הבלונדיני.
היא יותר יפה מאימה. לאימה היה שיער בהיר, אבל יותר חום.
הרחתי עכשיו את כף ידי. היה לה את אותו הריח. רציתי להישבע שלא ארחץ את היד הזו לעולם. ליטפתי את מצחה בעדינות, אף על פי שידעתי שהיא עלולה להתעורר.
חזה עלה וירד באיטיות, יחד עם השמיכה.
היא עדיין אנושית, חשבתי לעצמי. הנשימה שלה הייתה בקצב אחיד והשמיכה עלתה בכל נשימה.
הרמתי אותה בשקט. הלבשתי אותה בסוודר, ובג'ינס. נעלתי לרגליה את נעליה. ולבסוף, הלבשתי אותה במעילה. אחזתי אותה בזהירות, כאילו הייתה חפץ יקר ביותר. קפצתי מהחלון בזהירות, משתדל שלא להעיר אותה משנתה.
יכולתי לכלוא אותה עכשיו. יכולתי להרוג אותה עכשיו. יכולתי לשנות אותה עכשיו. אבל לא עשיתי זאת. וגם לא אעשה. אני אוהב אותה כל כך. היו פעמיים שרציתי להיפטר מהאהבה הזאת, כשהיא הייתה תינוקת. הזמן שחיכיתי לה היה בלתי נסבל. אבל הייתי חייב.
למזלי, כשהגענו לאכסניה, החלון הגדול היה פתוח, והאור בו היה כבוי.
הנחתי אותה במיטה, הריקה מאדם.
*
פקחתי את עיני.
הייתי בחדר השינה. חדר השינה באכסניה.
הייתי מבולבלת לרגע. זה היה רק חלום? אבל הוא היה כל כך... מוחשי...
ירדתי מהמיטה, ולבשתי את הפיג'מה שלי. ואז לקחתי מהמקרר יוגורט גדול בטעם תות.
אני זקוקה למנוחה. אבל כל היום ישנתי. הרגשתי מוזר.
מחר בערב חוזרים. סוף סוף. שמחתי.
קלרה נחרה ברעש. רציתי להחטיף לה אגרוף.
כשסיימתי לאכול, צחצחתי את שיני והלכתי לישון. לעומת ימים אחרים, ישנתי מצוין הלילה. ישנתי לילה רצוף, חסר חלומות. הרגשתי כאילו אני צוברת אנרגיות, לקראת יום חדש וארוך, שהוא בעצם המחר.
פקחתי את עיני לאור הבוקר. השעה הייתה מוקדמת מאוד.
הייתי ערנית מתמיד. התרחצתי במהירות, לבשתי בגד ים, ועליו את השמלה הסגולה שלי. נעלתי כפכפים, וירדתי לחדר האוכל.
עד עכשיו לא אכלתי בחדר האוכל.
הוא היה גדול ומרווח. הוא היה ריק בשעה כזאת.
העמסתי על צלחתי מאפה חם, היישר מהתנור, וחמאה, ולבסוף לקחתי כוס חלב חם.
אכלתי במהירות, משביעה את רעבוני. לא אכלתי אתמול כמעט כל היום.
הלכתי לים. כשהגעתי לקצה המזח, לבושה רק בבגד ים, השמש כבר עמדה באמצע השמיים. רוח עדינה וחמימה הצליפה בי. היה בה את הריח המיוחד של הימים האחרונים של הקיץ. התעצבתי מעט. אהבתי את הקיץ מאוד. רציתי שיישאר. אבל תמיד, הסתיו והחורף חייבים להגיע.
את האביב אהבתי, כי הוא תמיד נשא עימו את עונת הקוסמים. בעונה הזאת אנחנו חזקים יותר, כי אנחנו מסוגלים לשאוב את כוחנו מהטבע המלבלב.
ניסיתי לגרום לאוויר להתחמם מעט, אבל עכשיו סוף העונה. כך שזה בלתי אפשרי.
אנחנו מסוגלים לגרום לשינוים במזג האוויר. אבל אנחנו ממש לא שולטים בעונות השנה.
שאפתי את מלוא האוויר לריאותי, וקפצתי למים בקפיצת ראש.
הרגשתי מצוין. המים זרמו לצידי בקלילות. דגים עברו ממש לצידי. להקות שלמות, של דגים כסופים, משתקפים באור השמש החמה.
עליתי אל שפת המים, ושאפתי אוויר.
צללתי שוב, הפעם יותר לכיוון החוף.
כששאפתי שוב אוויר, ראיתי את הבנים מנבחרת הפוטבול לוקחים מפרשיות מהתחנה, ושועטים איתן לעברי.
דחפתי את המים, ובתגובה, גל גדול נוצר. פעם לא הייתי מצליחה לעשות את זה בעזרת קסם.
הם כבר נכנסו למים. צללתי, שוב, ועמדתי מתחתיהם.
הסירה של ג'ון המטומטם הייתה ממש מעלי.
דחפתי את המפרשית הקטנה, וג'ון נפל למים. הפכתי לבלתי נראית. הוא לא הבין איך נפל מהמפרשית, ועלה לשפת המים. עכשיו החזקתי את הסירה הפוכה. הוא ניסה להרים אותה.
"היי, אפשר קצת עזרה ממישהו? אני לא מצליח להפוך את הסירה!" צעק ג'ון לפתע. ואז ידעתי שהזמן להיעלם. בעודי בלתי נראית חזרתי אל החוף, וקצת לפני שכבר עמדתי, הפכתי את עצמי לנראית.
עליתי לחוף בצעדים כבדים, משפריצה מים לכל עבר. את שאר היום העברתי במחשבות על החוף. היום חוזרים הביתה. סוף סוף, זה נגמר. שמחתי כל כך.
כל מה שרציתי היה לחזור סוף סוף, אל סבתא, אל ספרי הקסמים ואל כדור הבדולח המוכר. לאושרי לא היו גבולות. כשחזרתי לחדר, ארזתי את המזוודה ווידאתי ששום דבר לא נשאר מאחור.
עמדתי בכניסה לבית המוכר והאהוב, שברחוב פלינטרידג' 2. הכניסה המוכרת חייכה אלי בחום. הרגשתי שוב במשב אוויר חם של סוף הקיץ, נושף על עורפי.
סבתא עמדה בכניסה. היא חיבקה אותי בחום.
מיד לאחר שפרקתי את המזוודה, והתכוננתי לשינה, נרדמתי במיטה, וישנתי שנת ישרים.
*
עברתי לבית שבלוס אנג'לס. הוא היה גדול, ומרווח. נזכרתי בסיפור הכיסוי שלי.
אני גר לבד כי ההורים שלי נהרגו בתאונת דרכים. עברתי לכאן מדנוור, שבקולורדו. נולדתי בכלל באיטליה.
את שמי לא זייפתי. קוראים לי ארי גרין. נולדתי בעשרים בפבואר, בשנת 1997. כמובן שבאמת, נולדתי בעשרים בפבואר, בשנת 1759. אבל אסור לי לומר שאני בן 254 שנים. אז נולדתי ב1997, ועוד כמה חודשים טובים אני אהיה בן 16. עכשיו ספטמבר. נולדתי באפריל. השתניתי בגיל 16.
כשחשבתי על כך שמחר, בבית הספר, אראה אותה, לבי האיץ בהתרגשות מלאה בשמחה. דחפתי למקרר שבמרתף כעשרים שקיות דם שגנבתי מבית החולים.כיוונתי את המקרר לטמפרטורה שתהיה מתאימה לאכסון הדם.
שלפתי שקית אחת, ושתיתי אותה בשקיקה. מחר... מחר... מחר...
לא הייתי מסוגל להפסיק לחשוב עלייה, מה שגרם לי לשתות יותר שקיות דם בשבועיים הקודמים,כשנרשמתי לבית הספר. אני נהיה צמא יותר בגלל זה.
חיכיתי, וחיכיתי, שעות שלמות. ואז השחר עלה. והרגשתי אותה מתעוררת, במרחק כמה רחובות.


קרדיט