איך בעצם נחשפתי לכאן , דרך איזה אתר גדול שפרסם " ציטוטים מזעזעים" . של מה אתם שואלים? של משהו שאם אתם לא בתוך זה, אם זה לא מכרסם לך בראש... כל רגע ורגע ביום, אי אפשר להבין, להפך "מטורפות, משוגעות על כל הראש"... ואתם יודעים מה..זה נכון, זו שריטה עמוקה.
כמעט 9 שנים. 9 שנים שאנה ואני חברות טובות. היו תקופות שהיינו פחות בקשר- כמו בתקופת הצבא, שבה איבדתי שליטה לגמרי על החיים שלי, הם החליטו לי הכל, לאן ללכת, איך להתלבש, מה לאכול מתי, מה לעשות איך לעשות.. והשליטה שהייתי בה, נרמסה גם היא, והייתי בשפל , יותר נכון בשיא משקלי, עליתי 10 קילו בתקופה הזו. 10 פאקינק קילו.. באותו זמן הייתי אחרת, לא הייתי אני... לא שמתי לב, אנה עזבה אותי..
איך בכלל הכל התחיל? בכיתה י'.. הייתי נערה רגילה, לומדת טוב, לא עושה בעיות, לא מרדנית יותר מדי, פשוט חייה. אף פעם לא הייתי שמנה ממש, מלאה, ואף פעם לא הפריע לי. הייתי אוהבת לאכול, המון, והכל.. הייתה לי חברהטובה, כמו אחות, היא נכנסה לקטע של כושר, ודיאטה, ותמיד אמרה לי, למה את אוכלת את זה? בואי נתאמן... אז נרשמנו לחדר כושר... התאמנתי... אבל.. אכלתי יותר... השמנתי .. הרבה יותר... ומאזזזזז מאז אותה שנה ארורה.... הכרתי את אנה... צמרמורת עוברת בי עכשיו שאני נזכרת בזה... ההערות של כולם.. מה ככה השמנת... ואמא, אחיות, חברות... אז התחלתי בדיאטה... התחלתי לאכול מוצרי דיאט, להוריד חצי מהכמות של ארוחת הצהריים, לא לאכול כלום אחרי שש... הצלחתי לרדת די מהר במשקל.. והמחמאות לא איחרו להגיע.. אתם מכירים תתחושה העילאית... רזית..כמה יפה לך... אכלתי פחות...חצי מעדן בבוקר עם חצי פרכית, עד צהריים.. חצי מנה.. בלי לחם, בלי פחממות, רק ירקות, ועוף.. ופרי או שתיים... ועד למחרת.. כלום.. תה\ מיים. הבטן הייתה כואבת בלילות, הייתי מתעוררת מרעב... אבל, אמרתי לעצמי עוד מעט בוקר..תאכלי בבוקר... שנה וחצי אף אחד לא חשד בכלום... אבל אז..החברה ההיא..זוכרים? אמרה לי מה יש לך? למה את לא אוכלת כלום? את מדאיגה אותי... ועלק עשתה לי הרצאה על אנורקסיה, ושאני ארגע עם זה מהר.. (בוא נגיד שהיא התחילה עם כל הדיאטות האלה, אבל היא לא המשיכה.. לא המשיכה כמוני) ואמא גם ראתה, אבל תמיד הייתי בתירוצים, שאני לומדת שקשה.. סבלתי מעצירות...תירוץ לשמוש במשלשלים .. תענוג...הייתי מתפתלת מכאבי בטן.. אבל זה לא עצר אותי מלהמשיך לקחת.. ירדתי עוד במשקל... המחזור הפסיק להגיע.. חודש..חודשיים... ואז חזר..שוב איחור חודש חודשיים... אבל גם ז איכשהו הסתדר... הכרתי מישהו... יצאנו ..התאהבנו... אנה תמיד הייתה שם... סיפרתי לו שיש לי בעיה עם אוכל..אבל לא עשיתי מזה סיפור.. ואז.. אז התגייסתי..
יצאתי מהצבא, וזה הכה בי... שמנה מטומטמת..מה עשית?? 58 קילו.... היית... ומה את עכשיו............. 67... היה לי קשה... חשבתי שאני מאבדת את עצמי... מיד אחרי שהשתחררתי... התחלתי ללמוד באוניברסיטה.. הייתי רחוק מהבית... ואחרי שנתיים חזרתי למשקל... הייתי אוכלת מעט, לומדת המון.. אז ירדתי עוד... התחלתי לראות עצמות אגן.. אח אלה הם הגאווה שלי... אנ מתמלאת שמחה שאני רואה אותם.. אבל רציתי לרדת עוד ועוד ועוד... הכי נמוך שלי זה משקל 55.9 ואני בגובה 1.75. כן זה קצת תת משקל.. אבל אהבתי את זה...ובכל זאת.. הרגשתי שמנה... זה אף פעם לא מספיק אתם יודעים.. ואז כבר כולם התחילו לצאת עליי... אנורקטית.. את נראית כמו שלד... דחפו לי אוכל.. הכריחו אותי... ישבו לי על הראש... ולאט לאט עירערו אותי,, לקחו ממני את השליטה... ושוב המעגל של העלייה... אמנם לא קיצוני... 2-3 קילו יותר... זה תמיד עולה ויורד.. עכשיו אני בעולה. 61 או 62.. מפחדת לעלות על המשקל.. זה רתיע אותי, להתאכזב מעצמי... ואני לא אוכלת המון בכלל.. כבר הגעתי ל900 קלוריות ביום .. ואני לא מצליחה לרדת..
בכל מקרה... זה כל מה ששקרה עד עכשיו,
החלטתי לכתוב, כדי לפרוק את זה... אם אף אחד בחוץ לא מבין.. שאני אתמוך בעצמי בתהליך הזה.. אני פה כדי לרדת.. כדי לראות שוב את הגוף של 56.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
