החודש האחרון.
החודש האחרון היה מהנוראיים בחיי... עם כל מה שעברתי עד היום .
אז לפני כחודש עברתי נסיון חטיפה על ידי ערבי בכניסה לכפר שלו.
בא וניסה לשלוף אותי מהרכב..
חזרתי הביתה, שבורה. מפורקת. לא הצלחתי לעכל את הסיטואציה וכל שניה שעברה לי בראש עם המחשבה והזכרון הטרי צמררה אותי.
מושכת לעצמי בשערות . רק שיעלם הזיכרון.
עברו הימים ועברו שבועיים מהמקרה. ללא אוכל ללא מים וללא חיוך העברתי שבועיים במיטה
המיטה שנהייתה החברה הכי טובה שלי.
לאחר שבועיים החלו טיפולים פסיכולוגיים. תתחילי לאכול. תתחילי לתפקד.
רציתי באמת שרציתי, רציתי לחזור לחיות ולחייך ולשמוח
העניין היה בעיה קטנה
שבאותן שניות של טראומה הרגשתי איך זה הסוף של חיי
ולאחר שניצלתי והצלחתי לברוח הבנתי שנשארתי בחיים....
וזה גרם לי לכעס לעצב לתסכול ולחרדה...
כמה רציתי למות בעבר וכשהגיע הרגע שזה יכל לקרות הדבר היחיד שרציתי הוא לשרוד.....
אז הנה בנות ירדתי 10 קילו בשבועיים, עשרה קילו מטופשים שלא היו שווים רגע ...
והתחלתי לתפקד, ולקום מהמיטה ולטייל בחוץ ...
ועכשיו אחרי חודש אני כבר הרבה יותר טוב, אבל .. אני מתחילה להרגיש שככל שהטראומה עוברת - כך מחשבות שהצלחתי להעביר מחיי... כמו השאיפה העצומה לרדת במשקל.... אני מתסוכלת, איך דבר שהיה נראה לי כל כך שולי לאחר המקרה חוזר להיות כה משמעותי בחיי....
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
