אם ללא אם

מי שאמר לכם שהריון נמשך תשעה חודשים שיקר.

אני בחודש תשיעי, יכולה ללדת כל יום ויכולה גם ללדת עוד שלושה שבועות.

קיץ. חם לי, כבד לי, אני מקבלת הערות מכל כיוון, סופגת שטויות של אנשים מסביבי,

מתפללת ללידה קלה, קלולסית בכל מה שקשור ללידה, בדיוק כפי שהייתי לגבי כל מהלך ההריון ומתה מפחד.

החצי שלי, בעלי היקר, נמצא ברקע. הוא חושב שהוא תומך וחושב שהוא מבין, אבל הוא לעולם לא יבין.

לא את הקושי הפיזי ולא את הקושי הנפשי. לפעמים אני מרחמת עליו, על חוסר האונים שלו, על החוסר יכולת שלו לפענח אותי.

אז הוא כאן, ואנחנו זוג ובקרוב ממש תא משפחתי לתפארת, אבל אני לבד בזה.

אמא שלי נפטרה לפני שבע שנים, עוד כשהייתי כל כך רחוקה מהסטטוס הזה, נשואה+1, מי היה מאמין שכל כך הרבה יכול להשתנות

בפרק זמן לא רב במיוחד?

כשהיא נפטרה הייתי חיילת, רחוקה אלפי שנות אור מאיפה שאני היום.

אני לא חושבת שאי פעם הפנמתי את האובדן שלה. זה לא שיש בי צורך להרים טלפון, אני יודעת שהיא לא כאן.

אבל ההרגשה היא כמו מכה או חתך חדש. את מודעת לחתך, מרגיש אותו היטב, מזהה את הדם נוזל, אבל רק לאחר התבוננות עמוקה

בפציעה, את קולטת את הכאב. אז אני מאמינה שלא התבוננתי עדיין ולא יודעת אם זה כבר יקרה.

זה לא שלא כואב לי. זה לא שהיא לא חסרה. זה רק העניין הזה, הפחד מהתבוננות בפציעה.

אומרים שכתיבה זה סוג של תרפיה. שחרור. הפנמה.

מקווה שזה כך.