שבוע 39+2.
ערב יום כיפור. יום שבו אמורים לעשות חשבון נפש, לבקש סליחה ממי שצריך, לצום כאות לחרטה.
השנה אני לא צמה כיוון שאני בהריון מתקדם, אבל היום הזה והתקופה הזאת שאני נמצאת בה, מביאה איתה מחשבות על חרטות.
את מה שכאן, בעולם הזה, אני עדיין יכולה לשנות.
מה שחלף ממנו- גדול עלי.
אני מתחרטת על כך שלא הייתי איתך ברגעים האחרונים שלך.
אני מצטערת על כך שבשיחת טלפון האחרונה שלנו ביקשתי ממך להתנהג יותר כמו אמא,
כי לי אין כוחות לקחת אחריות על הכל.
אני מבקשת סליחה על כך שלא היה לי יותר כוח להתמודד עם הכאב שלך. להכיל אותך.
שלא נאבקתי בתחנות רוח עבורך.
נכון שבאתי לבקר וקניתי לך מיץ אשכוליות וכל מיני קשקושים שאת אוהבת.
אבל בנפשי לא הייתי שם. אולי אם הייתי אפילו חושבת על האפשרות הזאת.
אולי אם הייתי מדמיינת את הרע מכל...שאכן קרה...
אמרתי לך הרבה ותמיד ובכל שיחה שאני אוהבת אותך,
כי ככה חינכת אותי, אבל בשיחה האחרונה שלנו זה לא קרה.
הייתי יותר מדי עצבנית, עיוורת, ילדה.
אני מבקשת ממך סליחה על כל זה ועוד.
בנוסף, אני מבקשת מהבן שלי, שעדיין לא נולד, סליחה על כך שאמא שלו רגישה וכנראה תחייב גם אותו להגיד בכל הזדמנות "אני אוהב אותך".
אני מבקשת מחצי סליחה על כך שלעיתים אני קמה בלילות ואם הוא לא במיטה אני צועקת בשמו ומלחיצה אותו, על כך שלעיתים יש לי מצבי רוח שקשה לי להסביר ועל כך שאני צריכה לשמוע אותו אומר שהוא אוהב אותי גם במילים ולא רק במעשים.
אני מבקשת סליחה מהאחים הקטנים שלי שאני לא יכולה להיות יותר עבורם וסליחה על כך שהם איבדו אמא בגיל צעיר, אני יודעת שזה לא באשמתי, אבל באמת צר לי.
סליחה גם מכל מי שחושב שמגיע לו סליחה ממני.
כמו שכבר ציינתי: מה שכאן אני עדיין יכולה לשנות.
חתימה טובה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
