אם ללא אם

שבוע 39+2.

ערב יום כיפור. יום שבו אמורים לעשות חשבון נפש, לבקש סליחה ממי שצריך, לצום כאות לחרטה.

השנה אני לא צמה כיוון שאני בהריון מתקדם, אבל היום הזה והתקופה הזאת שאני נמצאת בה, מביאה איתה מחשבות על חרטות.

את מה שכאן, בעולם הזה, אני עדיין יכולה לשנות.

מה שחלף ממנו- גדול עלי.

אני מתחרטת על כך שלא הייתי איתך ברגעים האחרונים שלך.

אני מצטערת על כך שבשיחת טלפון האחרונה שלנו ביקשתי ממך להתנהג יותר כמו אמא,

כי לי אין כוחות לקחת אחריות על הכל.

אני מבקשת סליחה על כך שלא היה לי יותר כוח להתמודד עם הכאב שלך. להכיל אותך.

שלא נאבקתי בתחנות רוח עבורך.

נכון שבאתי לבקר וקניתי לך מיץ אשכוליות וכל מיני קשקושים שאת אוהבת.

אבל בנפשי לא הייתי שם. אולי אם הייתי אפילו חושבת על האפשרות הזאת.

אולי אם הייתי מדמיינת את הרע מכל...שאכן קרה...

אמרתי לך הרבה ותמיד ובכל שיחה שאני אוהבת אותך,

כי ככה חינכת אותי, אבל בשיחה האחרונה שלנו זה לא קרה. 

הייתי יותר מדי עצבנית, עיוורת, ילדה.

אני מבקשת ממך סליחה על כל זה ועוד.

בנוסף, אני מבקשת מהבן שלי, שעדיין לא נולד, סליחה על כך שאמא שלו רגישה וכנראה תחייב גם אותו להגיד בכל הזדמנות "אני אוהב אותך".

אני מבקשת מחצי סליחה על כך שלעיתים אני קמה בלילות ואם הוא לא במיטה אני צועקת בשמו ומלחיצה אותו, על כך שלעיתים יש לי מצבי רוח שקשה לי להסביר ועל כך שאני צריכה לשמוע אותו אומר שהוא אוהב אותי גם במילים ולא רק במעשים.

אני מבקשת סליחה מהאחים הקטנים שלי שאני לא יכולה להיות יותר עבורם וסליחה על כך שהם איבדו אמא בגיל צעיר, אני יודעת שזה לא באשמתי, אבל באמת צר לי.

סליחה גם מכל מי שחושב שמגיע לו סליחה ממני.

כמו שכבר ציינתי: מה שכאן אני עדיין יכולה לשנות.

חתימה טובה!

שבוע 38+2.

לכבוד החג החלטתי (החלטה אמיצה לפי חצי) להתקשר לאבא שלי.

עם אבא שלי לא דיברתי כמעט שלושה חודשים, בתחילת התקופה היותר משמעותית של ההריון.

לא שלפני- כן הוא היה מעורב. הוא לא הסכים להקשיב לכל דבר שקשור להריון, להסתכל על צילומי אולטראסאונד

ובכלל להראות התרגשות כלשהי, ואז מה אם מדובר בנכד ראשון.

את השיחות מולי הוא ניהל תמיד באמצעות אישתו, שמפרגנת לעצמה ואומרת שהיא "כמו אמא שלי".

תמיד התפלאתי למה היא לא אומרת שאני כמו הבת שלה ומחליטה עבורי שהיא "כמו אמא", אפילו חברה לא מתנהגת כמוהה. צבועה.

אז לפני שלושה חודשים, הורמונלית שכמוני, החליטה שהגיעו מים עד נפש.

באמצע ביקור בבית שלו החלטתי שנמאס לי להיות ילדה סוג ז', קמתי והלכתי.

חצי רצה שהוציא הכל, שאדבר, אבל לי זה היה כבד מדי.

לשם שינוי עשיתי החלטה לא להביט לאחור ולא להוציא את אישתו מהסיפור ולהשאיר אותה נקייה. די לצביעות.

מאז לא דיברנו. קיבלתי כמה טלפונים צבועים ממנה, אבל פיתחתי אלרגיה לצביעות ולכן לא עניתי.

אתמול רציתי להתקשר רק כדי לאחל חג שמח ושנה טובה, הרגיש לי אמיץ.

הוא לא ענה לי ולא חזר אלי, אבל כן אמר לאישתו להתקשר לאחותי הקטנה, שאיתה אני בקשר,

כדי לברר אם אני בחדר לידה.

לא החלטתי אם זה משפיל או לא העניין הזה.

בייחוד כיוון שאני ניסיתי בכל הכוח שהקשר הזה יהיה קשר תקין, על אף כל מה שאני ספגתי ממנו לאורך השנים.

להרבה זוגות יש את אותה התלבטות: איפה להתארח בחג.

אצלנו זו מעולם לא הייתה קושייה, כמעט שש שנים של וודאות בעניין החגים.

אני וחצי יודעים היטב שאת החג נחגוג אצל הצד שלו, ככה זה כשאין אמא כנראה.

כשאין אמא אין ארוחת חג, אבל כשהקשר עם אבא ואישתו גם לא משהו, אז בכלל אין אופציה אחרת.

חצי לוקח את זה כמובן מאליו והאמת שגם אני. 

אני רואה את אחיו מתלבט לגבי ארוחה אצל החברה שלו או ארוחה אצל המשפחה של אמא שלו ולי זה ברור.

אני אוהבת את המשפחה של חצי. המשפחה של חצי זאת המשפחה שלי, אבל כיף לדעת שיש עוד אפשרות,

כיף לשמוע שמכינים את "המאכל שלך", שאתה במקום שבו לא שופטים אותך, לא בוחנים אותך ואת זאת הכי את שיש.

אולי התחושה הזאת צפה עכשיו יותר מאשר תמיד. אולי זה ההריון הזה שגורם לי לתהות איך הבן שלי ירגיש.

האם תחסר לו עוד סבתא בחגים? האם הוא ירצה לגוון בשולחן החג?

בנוסף לזה יש את ההרגשה שלא משחררת, שאולי את וחצי נטל. אולי מכיוון שיודעים שאין לנו יותר מדי אפשרויות בחג,

אז מזמינים אותנו ואמא של חצי צריכה לחשוב פעמיים לפני שהיא יוצאת לנופש בחגים. 

אני נעה בין אושר חג טבעי, אחרי הכל מדובר בחופש, בייחוד בתקופה שהוא הכי חסר לי,

תקופה שהבטן והגב כבר לא משתפים פעולה ושללכת לעבודה זה כבר ממש מטלה קשה, לבין תחושה של מחנק.

רוצה לחגוג את החג, אבל רוצה שתהיה לי את האפשרות להחליט עם מי והיכן.

מי שאמר לכם שהריון נמשך תשעה חודשים שיקר.

אני בחודש תשיעי, יכולה ללדת כל יום ויכולה גם ללדת עוד שלושה שבועות.

קיץ. חם לי, כבד לי, אני מקבלת הערות מכל כיוון, סופגת שטויות של אנשים מסביבי,

מתפללת ללידה קלה, קלולסית בכל מה שקשור ללידה, בדיוק כפי שהייתי לגבי כל מהלך ההריון ומתה מפחד.

החצי שלי, בעלי היקר, נמצא ברקע. הוא חושב שהוא תומך וחושב שהוא מבין, אבל הוא לעולם לא יבין.

לא את הקושי הפיזי ולא את הקושי הנפשי. לפעמים אני מרחמת עליו, על חוסר האונים שלו, על החוסר יכולת שלו לפענח אותי.

אז הוא כאן, ואנחנו זוג ובקרוב ממש תא משפחתי לתפארת, אבל אני לבד בזה.

אמא שלי נפטרה לפני שבע שנים, עוד כשהייתי כל כך רחוקה מהסטטוס הזה, נשואה+1, מי היה מאמין שכל כך הרבה יכול להשתנות

בפרק זמן לא רב במיוחד?

כשהיא נפטרה הייתי חיילת, רחוקה אלפי שנות אור מאיפה שאני היום.

אני לא חושבת שאי פעם הפנמתי את האובדן שלה. זה לא שיש בי צורך להרים טלפון, אני יודעת שהיא לא כאן.

אבל ההרגשה היא כמו מכה או חתך חדש. את מודעת לחתך, מרגיש אותו היטב, מזהה את הדם נוזל, אבל רק לאחר התבוננות עמוקה

בפציעה, את קולטת את הכאב. אז אני מאמינה שלא התבוננתי עדיין ולא יודעת אם זה כבר יקרה.

זה לא שלא כואב לי. זה לא שהיא לא חסרה. זה רק העניין הזה, הפחד מהתבוננות בפציעה.

אומרים שכתיבה זה סוג של תרפיה. שחרור. הפנמה.

מקווה שזה כך.