חשבתי שהחופש יעשה לי טוב. מעט ניתוק מהלחץ, מהבית ספר.

אבל יש רצוי ויש מצוי, והמצוי שלי הוא חרא. 

אני לא עושה כלום .. כלום. 

אני כל הזמן לחוצה כי אני לא מספיקה דברים כי אני עושה כלום. אני צריכה לעשות שיעורים להתכונן למבחן להוריד כביסה מהחבל לקפל כביסה להכניס לארונות לשטוף כלים ולצלם תמונה מפגרת לקליפ יום הולדת מפגר של חברה שלי. כן, להצטלם זו משימה. 

אני מרגישה כאילו מישהו שם לי פסנתר על החזה, ואני מנסה לנשום, ובית החזה לא עולה. הוא לא עולה. והנשימות איטיות, ואז מהירות, ואז קולניות, ובסוף הן סתם יללה חלושה. 

עד שבסוף. זה הסוף. 

מטאפורה מפגרת. 

בכל מקרה, הכל חרא. 

זה לא חופש זה עונש. 

אני מרגישה נורא מוזר בזמן האחרון. 

אני כאילו מתחילה לחזור על כיתה ז' שוב פעם. אני לא רוצה לחזור על כיתה ז' שוב פעם. 

אני כל הזמן רוצה את הלבד... לקרוא, להיות בשקט, להתבונן .. ובעיקר לרחם על עצמי . 

שלא תבינו לא נכון, להתבונן באנשים, לשמוע מוזיקה ולקרוא זה החיים מבחינתי, אבל זה לא הכל. 

זה כמו עם צ'ארלי (מהספר "כמה טוב להיות פרח קיר" - מומלץ!), שבסופו של דבר הוא מבין, שהוא יותר מפרח קיר. ואני גם הבנתי, שאני יותר מפרח קיר. אבל נכנעת לזה .. אני מוותרת. נמאס לי לנסות. 

יש ילד אחד, שנורא מנסה לעצור בעדי מלהסגר. שזה די מוזר. 

כל פעם שאני מתחילה לבהות באוויר (שזה קורה בתדירות גבוהה), הוא מעורר אותי בדרכים יצירתיות. הוא תמיד בא אליי כשאני לבד. מצד אחד אני מודה לו, וואלה, לאף אחד כמעט לא אכפת ממני כל כך. מצד שני, לפעמים זה מעיק. אני טיפוס מתבודד, שצריך את הזמן לבד שלו. במיוחד עם כל המחסור בשינה והלחץ .. אני צריכה להירגע, וחיי חברה מלחיצים אותי. 

בנוסף, הוא כל הזמן אומר שהוא שונא אותי .. אני מניחה שבצחוק, והוא גם מודה בזה .. אבל אני לא מבינה את הרעיון בזה. והוא מעצבן. מאוד. 

הוא לא נותן לי להיות צינית, הוא תמיד נעלב. 

זה מתסכל אותי. הכי מתסכל אותי שהוא כל הזמן מנסה להיות קרוב אליי. אני לא אוהבת קרבה מאולצת. 

אני מנסה להרחיק אותו (למרות שהוא רוצה בטובתי, אני יודעת שאצטער על זה וכל החרא הזה), והוא לא מתרחק ! 

אני מתחילה לתעב אותו. 

מסכן .. 

סתם הוא לא מסכן. 

מה הספר הכי טוב שקראתם בזמן האחרון ?