אז כן. חזרתי לזה. זה הזמן להודות.
וזה כנראה הולך להיות עוד אחד מהבלוגים החולניים האלה.
לא אני לא מרוצה.
לא אני לא רוצה להפסיק.
למה? כי אני לא יכולה.
הכרתי ילדה מהשכבה. מישהי שמבינה אותי. מישהי שמבינה למה אני רוצה לרדת במשקל ולא אומרת לי לעצור. היא שמה את ידה בידי ואמרה שהיא איתי.
היא אמרה את זה ברגע שהרגשתי שכולם עזבו אותי. חברה הכי טובה שלי אמרה שהיא מנתקת איתי קשר כי אין לה כוח לאובססיביות לגבי משקל. כי היא בעצמה עוברת שיקום. אמא שלי אחרי תהליך גירושים עם אבא שלי החליטה שהיא רבה איתי על סטטוסים דכאוניים בפייסבוק ואחרי שראתה את הבלוג בטעות והבינה שזה שוב חוזר אמרה לי במילים האלה בדיוק " את רוצה לרדת במשקל? את לבד" " אין לי כוח לבת מופרעת עוד פעם" לאף אחד לא היה כוח לראות ולהבין אותי. נסעתי לבד לטיול השנתי. אמא ארזה לי אוכל ומזוודה אבל לבד בלי לדבר איתי. היא הסיעה אותי בבוקר ולא דיברה איתי. ואני הייתי בטוחה שבגלל שהיא בדיאטה אפשר יהיה לתפוס עליה טרמפ. מפגרת.
אחרי יום מטורף וכיפי עם חברות שלי בין ההרים היא לקחה אותי לצאת ודיברה איתי מהלב שלה אל הלב שלי. המון המון זמן. היא הבינה אותי וזה לא קרה לי לפני זה אף פעם.
תמיד שפטו אותי על זה וכעסו עליי שאני מרגישה מכוערת.
הרגשתי שיש לי הזדמנות להציל את עצמי .
היא הבטיחה לעזור לי להפסיק לאט לאט ולהיות שם כשאני אפול.
בכיתי. ואני בדרך כלל לא עושה את זה לפני אנשים.
כשהיא נרדמה והפסקתי לבכות הלכתי ועשיתי את זה שוב. פעם אחרונה לסגירת מעגל.
כשחזרתי הביתה יומיים לא עשיתי כלום.
כביכול הרגשתי שזה עובד והיא שם
אבל זה לא ממש ככה...
וזה מתסכל נורא שאם זה לא קורה קורה הדבר השני הכואב והשורט והמצלק.
ובלילה אני חושבת על תחליפים שיעזרו לי.
וזה מדכא.
בא לי פשוט להיות כבר 45 וזהו. לוותר על הדרך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
