I'm one of those regular weird people.

באמצע הלילה ג'נסה החלה להיחנק.

התעוררתי בבהלה ורצתי אל מיטתה במהירות והיא לפתה את צווארה ברפלקס, מעולם לא הבנתי את הקטע הזה. "ג'נסה, ג'נסה מה קרה?" נלחצתי. היא חרחרה והצביעה על הדלת השקופה, "ללחוץ..." חילצה מילה בודדת משפתיה היבשות שהחלו להכחיל. "בטח! ללחוץ, כמובן! על מה ללחוץ??" צעקתי בפאניקה. רצתי לדלת ולחצתי על כל הכפתורים בדלת הפיברגלס.

"ג'נסה, מה לעשות?..." בכיתי כשכלום לא קרה. כלי הדם הזעירים בעיניה פקעו ונוצרו כתמים אדומים בלחמית עיניה הירוקות היפהפיות, כמעט התעלפתי. "ג'נסה! תנשמי, תחזיקי לי את היד!" ציוויתי עליה. ידה לא תפקדה, שיערתי שמערכת העצבים בגוף שלה קורסת, לא הסכמתי לכך. לקחתי אותה בזריזות והשכבתי אותה על המשטח הקשה, חטפתי את הכרית והנחתי אותה מתחת לגבה, הרמתי את רגליה החיוורות באוויר כדי להזרים דם. היא המשיכה להיחנק ולפרפר, שמטתי את רגליה שנחתו בחבטה עמומה על הרצפה פרקדן.

"ג'נסה, תסתכלי עלי. תסתכלי עלי!" צרחתי מבין הדמעות, "אל תמותי... אני לא אתן לך ללכת..." היא התקשתה לנשום מרגע לרגע, החלל סביב כלוב ריאותיה הצטמק ונשאב עמוק פנימה. היא ליחכה את שפתיה ברוק וניסתה להוציא מילים מגרונה שהלך ונסגר עם השנייה. "מל..." לחשה. "אמורי, תעזבי... אני-אני, קשה לי... לנ..לנשום..." נחנקה.

"אמורי... אני אוהבת אותך." מלמלה וניסתה לשאוף אוויר. "גם אני אותך, את לא הולכת למות..." ביקשתי ממנה, טעם מלוח של דמעות נח על שפתיי. "לא... אני אוהבת אותך..." היא נשמה בכבדות שניות אחדות, חרחרה. "ג'נסה? ג'נסה את בסדר?" נחרדתי. היא הרפתה את איבריה, פישקה שפתותיה והניחה למבטה לנדוד למעלה, מבט ריק. "ג'נסה?..." לחשתי בבעתה, נלחמתי בדמעות. "ג'נסה בבקשה, תנשמי..." התחננתי. "תחיי כבר, קדימה! תנשמי!" צעקתי עליה. העפתי את הכרית מגבה וחבטתי בחזהּ כדי להפעיל את ליבה מחדש, עיסיתי אותו והנשמתי אותה. הדמעות כבר לא היו בשליטתי, הן זרמו מבלי שידעתי זאת, המשכתי לנסות להנשים אותה, ידעתי שהסיכוי שהיא תחזור פעוט ואפילו אפסי. אבל לא וויתרתי, הייתי חייבת, למענה...

"אני לא אתן לך ללכת, לא ככה את תלכי! אני, אני...." מלמלתי בלחש, "אוי ג'נסה..." הנחתי את ראשי על בטנה השקועה, ממררת בבכי בלתי נשלט.

"ג'נסה..."