לפני לא הרבה זמן הגיע פוסט ל"סטטוסים מצייצים" של אימא הזועקת לעזרת בנה הסובל מהתעללות חוזרת ונשנית.
ותרשו לי להעיר, מי לעזאזל את חושבת שאת?!?!!
כן, הילד שלך סובל.
מציקים לו כי הוא נמוך.
שנתיים.
המשטרה צחקה לך בפרצוף.
לא עזרו שיחות עם המנהלת.
וואו... רחמים!!!
מה? אני לא סבלתי?? אותי לא היכו? לא ירקו לי על התיק? לא גנבו לי את האוכל?
גברת, לא דיברו איתי שנה. למה? כי חשבו שאני לסבית. בכיתה ג'. כל הילדים שיחקו ביחד ואני הייתי לבד - מישהי אחת דיברה איתי
ונעלמה לה לתל-אביב אחרי השנה.
דחפו, צחקו, לעגו... ילדה בעיר חדשה בכיתה ג', מגיעה לבית ספר שבו פתאום שומעת מילה חדשה, "לסבית".
ילדה קטנה, רק בגלל שיש לה מכנסיים של בנים הופכת ללסבית.
מכנסיים של בנים כי לא היה לה כסף למכנסיים יפים.
היא מבינה שזו מילה רעה כי לוחשים אותה לידה בארסיות... בכיתי לאימא שלי שרע לי ושאני רוצה לעבור, לא היה לנו
כסף כל כך - אבל כשנגמרה השנה ברחתי משם לשלוש שנים נהדרות עם אחיי.
ואז הכל חזר.
כיתה ז' בגמנסיה העברית רחביה. אני מזהה פנים.
פנים רעות, שזיהיתי. פנים רעות לא שוכחים, קול וצחוק ולעג נשארים חרוט בזכרונך. ניסיתי את מזלי להתחבר עם אותם טרוריסטים.
יום השואה, כולם בחולצות לבנות, שעת חברה. "ש' את מאחרת..." "המורה הייתי בשירותים... אוי אין מקום!" "שבי ליד תמר" "לא זה בסדר אני אשב על הרצפה"
דקירה.
דמעות, מבקשת לצאת לשירותים ובוכה... העיפרון השחור נמרח ומשאיר זכר. נשארת בשירותים כמה שיותר זמן.
מנהלת השכבה קרא לי יום אחד, שיחה איתי ועם נ', מפלצת אחת.
"תמר למה את מגעילה אליה?!" בקול תוקפני, הדמעות מתחילות לנזול כשהכלבה מחייכת לעצמה חיוך נצחון.
"לא עשיתי לה כלום..." וכמובן... תלמידה חדשה בקרב בועה לא תזכה לאמון.
וכך המשיכו הימים:
"למה את לסבית?"
"את רואה אותה? היא אוהבת בנות!!!"
"הנה הלסבית מגיעה..."
"אל תדברי איתה... היא לסבית."
"למה את מציעה לבנות חברות?"
"את מבינה... זה ספסל שמותאם רק לשני אנשים..."
"הכיסא שמור..."
"לא זה בסדר אני אעמוד..."
"תקשיבי... אל תדברי איתנו יותר"
"אנחנו לא חברות... לא היינו אף פעם"
"נו די כבר! לכי מפה!"
יום אחד הלכתי לפעילות של אחרי הלימודים, סדנת כתיבה. נקודת האור היחידה בשנה האיומה הזו, שגם בה ספגתי מילים דוקרות
ועלבונות בשפע.
ס' הלכה אחרי... היא החליטה שאני מגעילה.
למה? תשאלו אותה.
"היי! לסבית!" התחלתי לברוח ממנה אל תוך הכיתה, תפסה לי בילקוט ומשכה אותו. היא פתחה את הדלת לרווחה והידית כמעט נקעה לי את כף ידי. משכה בשיער, חבטה באגרופים, נשכה, קיללה, ירקה, שרטה, העיפה כיסא שחמקתי ממנו. קיפלה את צווארי מתחת לזרועה,
מכות מכות... אחרת צפתה במתרחש, הכלבלב התורן. לא הגיבה. בהתה בעיניים זכוכיתיות.
כשצעדים של מורה נשמעו היא הרפתה וברחה, לא היה לי למי לספר פרט לאימא, אחרים לא האמינו לי.
את מבינה גברת יקרה,
הבן שלך הוא לא היחיד.
את מתלוננת שאין מי שישמע ויבוא לישעותך, אבל תביני חמודה, יש בתי ספר אחרים בעולם. כשלילד שלך רע את הופכת את העולם כדי לטפל במצב.
תעבירי אותו לבית ספר אחר.
ילדים הם עם אכזר שלא ישתנה. בגילאי 8 ו12 ספגתי דברים שעד היום משפיעים עלי, אני חרדתית, לא בוטחת באנשים, מפחדת שמרכלים עלי.
השנה הזו ערערה אותי מכל הבחינות, נכשלתי בלימודים, לא יצאתי מהבית, בכיתי עד שנרדמתי, רציתי למות, פחדתי ללכת לבית הספר.
אבל למזלי עברתי.
בסוף השנה, כשכבר הייתי בטוחה שמוות הוא מוצא יחידי, אימא הודיעה שעוברים.
תעבירי את הבן שלך לבית ספר אחר, המשטרה לא תעזור לך. הם קטינים.
אל תגידי שאת מחפשת עזרה בנרות.
הבן שלך לא היחיד שסובל...
כינוי:
Rhiannon
בבלוג זה
בכל הבלוגים
