כבר 17 שנה אף אחד לא אמר לי שאני העולם שלו, שהוא אוהב אותי. שהוא
יחזיק ויחבק אותי כשאני מתמוטטת...
אני אמרתי את זה.
והוא שבר לי את הלב.
ואני יודעת שהחיים שלי דפוקים, אבל אני לא יכולה לעשות כלום בנוגע לזה.
הם תמיד היו ותמיד יהיו דפוקים - כי אני דפוקה.
אני דפוקה נפשית.
טראומות עבר שאני לא מסוגלות להיות ביחידות עם בנים בגללן, טראומות שמפחידות
אותי מדחייה, טראומות שגורמות לי להידבק לאנשים מפחד בלתי נשלט לאבד אותם.
אני יושבת בחדר ורואה סרטי אימה כי הם היחידים שגורמים לי להרגיש נוח, שיש עוד מתוסבכים
ואומללים.
שאני לא היחידה שברצינות רצתה פעם למות רק בשביל המחשבה שאולי הוא אהב אותה.
והוא לא.
כי היא יודעת שהיא דפוקה ולא ראוייה לאהבה.
וזה כל כך קשה... כי עכשיו יש מישהו שהיא חושבת שהיא אוהבת - לא מנטלית, פיזית.
היא לא מסוגלת להיפתח בפני אנשים, פגעו בה יותר מדי פעמים עד שהיא וויתרה.
לא נשאר לה כוח למלחמה הזאת יותר, מלחמה בעצמה.
היא לא מוכנה לוותר על עצמה ורוצה להשתנות.
בגלל זה היא עישנה סמים.
ובגלל זה היא רוצה לשתות עד אובדן הכרה.
אבל היא לא...
כי היא מפחדת, היא לא רוצה למות ורוצה להיעלם לנצח בו זמנית.
איך מרפאים את החור הזה שבין הצלעות?
איך מתקנים את הקרעים שבלב?
איך מתמודדים עם הפחד?
איך עושים את זה?
איך לעזאזל?
כינוי:
Rhiannon
בבלוג זה
בכל הבלוגים
