I'm one of those regular weird people.

תמיד כשרע לי הייתי אוכלת ג'אנק - עכשיו עברתי לתפוחים ירוקים.

החברה הכי טובה שלי ש', מופיעה עכשיו בהצגה של הלן קלר.

ואני אמורה לשמוח בשבילה, אבל אני לא יודעת מה להרגיש...

ואני מנסה להתעלם מהתחושה הצורבת שיש לי בסרעפת - תחושה של קנאה מטורפת ואכזבה.

זה הקטע שלי - קשה לי כשאני לא משחקת.

ממש אבל.

זה חונק וזה שורף וזה צורב חזק בתוך הגוף - כאילו מישהו תקע לי משפך בגרון ושופך חומצת אמינו לתוכו.

ואני מדממת לתוכי וצורחת בכאב ותסכול ואין דבר שאני יכולה לעשות.

ואני חייבת את זה.

זה היה הדבר היחיד שגרם לי לחשוב להישאר בארץ, המגמה המדהימה שלי. 

"אמרו לי שהייתי מדהימה" בובי אני בטוחה שהיית פאקינג גדולה ומדהימה, את תמיד מדהימה.

שני אנשים אמרו לי שהייתי טובה.

היא ואימא שלי.

יש לה הכל.

יש לה את הגוף שתמיד חלמתי, את הראש הסטלני, ואת סגנון החיים של פאק יו שאני מתה אליו.

ואני לא יכולה לעבור שנה בלי תיאטרון - הדרמה אצלנו זה בעיקר כתיבה. 

אני מקריבה הרבה דברים בשביל זה, וויתרתי על ילדים וחתונה, אני אחיה עם מישהו שיסכים לסבול את השגעון

וההתקפים הפסיכוטיים שלי.

אני כל כך רוצה להצליח בזה ואני כל כ כואבת כשאחרים מתקבלים.

ואני מנסה להיפתח רגשית וחשבתי לדבר על זה עם רייצ'ל - על הכל.

על הקטע שאני לא מסוגלת להיות במצב שאני מוקפת בו בבנים.

יש בזה משהו מאיים מאוד, מצד אחד שחר הוא האדם הכי מדהים שקיים ואני אוהבת אותו כמו אבא, 

אבל בגלל האבא הדוחה שלי אני לא מסוגלת לקבל ולקרוא לו אבא ואני באמת רוצה!

ואני לא יכולה לדבר איתו... אני רוצה מערכת יחסים נורמלית עם האדם שמשמח את אימא שלי ושאני אבנה להם בית.

והאבא הזה שלי, שספגתי ממנו בעיקר עלבונות, איומים, צעקות, כמעט מכות, יחס משפיל פוגע ומעליב, אפליה...

ואני כל כך אהבתי את המשחק.

שיכולתי להיות מי שאני על הבמה - בלי פחד, בלי שקרים, בלי מסכות... פשוט אני.

וכשאין לי את רשת הבטחון הזאת הכל נראה כל כך מפחיד ואמיתי...

אני לא רוצה לוותר!!!