צעדים קבועים, במרווחים שווים. כל רגל דורכת במרכז המרצפת, נזהרת שלא לחצות את הקווים - אסור. נשימות כבדות ולחוצות, שכואבות בבית החזה. ידיים שלובות, הדוקות אל חזה זעיר שבקושי נראה, רעמת שיער ערמוני מסתירה את הראש והפנים, כמו מסך-בטחון. לשבת על כיסא בנפילה אחת, להליט את הפנים בידיים רועדות מלאות חתכים. להתעלם מהגבר השרירי שיושב על הרצפה, אוחז ראשו בתסכול. העזתי והטיתי את מבטי אליו. ראשו הקירח הבהיק באור בית החולים החיוור, ידיים מכוסות קעקועים שיחקו בקדחתנות עם שרוכי נעליו הצבאיות. הוא הביט אלי, מבט קר וקשה. נרתעתי ושבתי לבהות בקיר. "את יודעת שזו אשמתך..." סינן מייקל. לא עניתי לו. ידעתי שכל תשובה תגרור קרב מחודש ולא רציתי. אז ככה יצא, מייקל ואני, יושבים בבית החולים, מחכים לבילי.
הדבר הראשון שזכרתי אחרי התאונה היה קללות. אחריו כאב מפלח, ואז קולות של אמבולנסים. אני זוכרת את טריש בוכה וצורחת, חובטת בחזהו של מייקל ומנסה להחיותו, אני זוכרת את בילי שוכב בשלולית של דם מעורה בשברי זכוכיות. זחלתי לעברו מדממת ובדקתי את הוא חי. אני זוכרת שהרחיקו את טריש משלושתנו לאחר שלא הפסיקה לצרוח. אני זוכרת את החומר המרדים והמסריח שהיה עדיין באפי. אני זוכרת כשהאוטו התהפך. בילי ספג מכה בראשו ומייקל איבד את ההכרה, הרכב בער...
אני זוכרת.
טריש עלתה בלהבות. צורחת וצווחת כמו חיה שחוטה, שיערה התכלה במהירות ובגדיה גם כן. הפרמדיקים הבודדים שלא נפגעו אחזו בי בחוזקה ומנעו ממני לגשת אל חברתי הגוססת. היא מתה בו במקום.
קמתי בבהלה. מכוסה זיעה קרה, רועדת... הקאתי. על הכותנת. לא הייתה לי ברירה אחרת, הייתי כבולה. "בני זונות..." סיננתי. ניסיתי להתנער מהקשרים החזקים ולטלטל את המיטה בכל הכוח.
ידעתי שזה חסר סיכוי... ידעתי שאין שום סיכוי שישחררו אותי. יש להם הוכחות. כמו שאמר מייקל לפני מותו, כשחיכינו לבילי:"זו אשמתך..." לא יכולתי להשאיר אותו בידיעה שהוא כבר פענח הכל - אז ריססתי את האוכל שלו במסיר שומנים. בבילי היה קל לטפל, להחליף את המדבקות ולהאשים את אחת האחיות ברצח נראה כל כך קל...
אח רעול פנים ניגש אלי, ניגב וחיטא באלכוהול את זרועי והחדיר מחט. לחץ על כפתור ומזרקים מלאים בנוזל רעיל נדחסו לגופי.
מסתבר שזריקת רעל לא אופטימית כמו שחושבים עליה.
כינוי:
Rhiannon
בבלוג זה
בכל הבלוגים
