טים ברטון הוא הבמאי האהוב עלי.
זה פרט לא ממש חשוב לקהילת הבלוגוספירה אבל חשוב לי לספר את זה, הוא סוג של הציל אותי.
כן, זה נשמע קיטשי ודרמטי ואוובר-התלהבותי שכזה אבל זו האמת.
אדוארד גרם לי להבין ש... משהו. אני עדיין אל יודעת מה זה היה - אולי בדידות שאכלה אותי עמוק עמוק בפנים והרסה אותי
מנטלית, גרמה לי לפחד מאנשים בתואנה שהם יפגעו בי.
אני לא מסוגלת להישאר באותו חדר שיש בו רק בנים ולהרגיש בנוח, אולי זו ההיעדרות של אבא שגרמה לזה וכנראה הופכת אותי
יותר ויותר ללסביאניה מאשר ביסקסואלית - לא שאני מתלוננת...
הוא במאי בחסד עליון, שמשהו בו מושך אותי כמו ג'ק לזונות, משהו ברעיונות שלו הגרוטסקיים קצת ובדרך היצירתית הזו
איכשהו גורמים לי להתחבר אליו בצורה רוחנית.
אני מציירת כמוהו.
ציירתי אתמול באנשי בלי פנים, ולפני כמה זמן את צ'שייר עם חיוך של פסיכופת.
אני רוצה להכיר אותו, ולספר לו בדמעות שהוא הציל אותי משנים של אי ידיעה ודכאון עוד יותר עמוק, בזכות אדוארד.
אני יודעת מי אני ואני מכירה את הבדידות החונקת הזו, ובצורה מסויימת גם לי יש ידיי מספריים שהרכבתי לעצמי, גם אני לא שלמה.
אני שבורה לגמרי, לאלפי רסיסים וחתיכות שאני מנסה לאסוף כל שנה.
אני מנסה לחבר את עצמי ולהחזיק חזקחזק כדי לא ליפול שוב, לא לוותר ולהתרסק על הרצפה.
יש לי ידי מספריים, אני חושבת שהן מסמלות את המסכות שלי. שאני לא בוכה כשמעליבים אותי, שאני סותמת את הפה כשצועקים עלי,
שאני לא ממש מגיבה כשנאי יודעת שעשיתי משהו רע ומתנהגת באטימות.
נ' אמרה שאני מחלקת את העולם לשני חלקים, שאחד מהם אני אוובר דרמטית לגביו, והשני אני מנותקת לחלוטין.
זה בטח אומר משהו.
אני רוצה להיות רוצחת יום אחד, רק לקצת... להיות בעלת הכוח פעם אחת, להרגיש מה זה לגרום לאחרים ללכת אחריך ולפחד ממך...
לסרס ולעקר את כל השדים, לשסף להם את הגרון לאט לאט עד שכל הדם מתנקז ולצחוק ולתבל איתו פשטידות.
אני פסיכופתית ורומנטיקנית חסרת תקנה.
זה מצחיק אותי.
ביי.
כינוי:
Rhiannon
בבלוג זה
בכל הבלוגים
