מים שקטים - סיפור בהמשכים

פרק שמיני - חוזה לכי ברחי

"מה זה?" שאלה גבי. "מה עוד לא סיפרת לי?"

"אה, אל תתרגשי כל כך, גבריאלה." אמרה אלכסנדרה וחייכה מבעד לעלטה, "לא מדובר בעניין שסותר את מה שכבר דיסקסנו. רק רציתי להפנות את תשומת לבך לתהליך הכולל של לקיחת המים המטהרים."

גבי הייתה יותר מבולבלת ממה שהייתה לפני חצי דקה תמימה. וזו לא הייתה נקודת פתיחה טובה בכלל.

"ובכן, יקירתי, כמו שהבנת נמצא איתנו אמיתי, ראש ישראטק רפואה. בהתייעצות שלי עם אמיתי, החלטנו שמכיוון שכדי להגיע לתוצאה אופטימלית בשימוש במים המטהרים, צריך לוודא שרמת המטהרים בדמך קבועה, אנחנו נצטרך לבקר את צריכת האוכל והשתייה שלך."

"אוקיי. אני אוכלת בפנימייה." אמרה גבי ביובש.

"ברור. זה מה שהופך את העניין לפשוט לנו, יחסית. דיברתי כבר עם גורמים בחדר האוכל והם יטפלו בעניין. נדאג שיהיה לך את סוג המזון לו את זקוקה."

"אבל... חשבתי שזה סוד, שאסור לאף אחד לדעת..."

"כשאני אומרת שדיברתי עם גורמים, אני לא מתכוונת שזה נכנס לפרוטוקול. עשיתי זאת בדיסקרטיות."

"אהה."

"את מנת הירק, החלבון והפחמימה שלך את תקבלי בצלחת מיוחדת החל מעכשיו. הצלחת תסומן במשולש זהוב בקצה. הוא יהיה זעיר ורק את תבחיני בכך. המשולש יצויר על הצלחת בטוש מחיק, כך שתוכלי למחות אותו באצבעך ברגע שתקבלי את הצלחת."

"טוב..." אמרה גבי. זה נעשה מוזר, חשבה.

"בחוזה כתוב כי אסור לך לאכול מחוץ לפנימייה במשך ימות השבוע. במקרים חריגים, אנא התייעצי איתי. מובן?"

"מובן." ענתה גבי.

"והכי חשוב, כמובן. עניין המים. מי השתייה שלך. מעכשיו, נספק לך בקבוקי מים מטוהרים. את תשתי מהם במשך כל היום, גם בחדר האוכל. פשוט מאוד, מלאי את המיימיה שלך בהם."

"מיימיה," גבי חזרה אחריה כלא מאמינה.

"כן, מיימיה. את הרי סוחבת איתך מיימיה לבריכה, לא? מעכשיו גם לחדר האוכל."

שקט השתרר בחדר האפל. מני כחכח בגרונו, משחרר מעט את העניבה הצהובה שענב על הצוואר.

"טוב. לעניינינו. החוזה - " אמרה אלכסנדרה ושלפה עט נובע פשוט של פיילוט מחזייתה. גבי הרימה גבה. "מני, אמיתי, התבוננו בגבריאלה בזמן שהיא חותמת, מכיוון שאתם העדים. לאחר מכן, נחתום שלושתנו על החוזה ונוכל לעבור לתכנון החלק לו חיכיתי - תהליך הביצוע."

גבי קראה בעיון את העמוד הראשון, סרקה בעיניה את העמוד השני ועל היתר רפרפה באגביות כעל דפי פרסומות במגזין זוהר.

הם הביטו בה, מחכים.

גבי הפכה את הדף הלפני אחרון, ואז הגיעה לעמוד החתימות. בראש העמוד התנוסס תאריך היום ותחתיו פסקה מסכמת של התנאים שהוסכמו. בקצה הדף חיכו השמות.

               פרופ' אלכסנדרה וסרמן                     ד"ר מני גזלר                 ד"ר אמיתי סאסי

תחתיהן, בגופן הגדול והבולט ביותר נכתב שמה:

גבריאלה צרפתי

גבי אחזה בעט והשתדלה שלא לרעוד. היא הריצה בראשה את הפעם האחרונה שחתמה על מסמך. איך החתימה שלי נראית בכלל? היא ניסתה להיזכר ולא יכלה. לבסוף, השיקה את העט לדף ובפרץ דיו שבקע גם מהעט וגם מתוכה, כתבה את שמה הפרטי בלבד, וסיימה כשיתד הה"א בסופו התנחשלה מעל לשאר האותיות בגל מגונן. זה גרם לה להרגיש מוגנת, ולו לשנייה, עד שאלכסנדרה חטפה מידה את הדף.

"נהדר, נהדר," מלמלה אלכסנדרה וחתמה בעצמה, מושיטה את הדף לאמיתי ומני שחתמו מיד אף הם.

כולם לחצו ידיים והחליפו חיוכים. 

"בכל מקום אחר הייתי מציעה שנרים כוסית, אבל אל תדאגו, אנחנו נחגוג כבר בהזרקה הראשונה."

"הזרקה?" תמהה גבי. אולי היו סעיפים בחוזה שהייתי כן צריכה לקרוא ביתר תשומת לב?

"אה, זה סתם ביטוי," צחקה אלכסנדרה. "נו, אנחנו גורמים לך שתצטרכי להשלים הרבה חומר. לכי לשלום, דגיגת זהב."

בצעדים כושלים, גבי יצאה מחדר המורשת של נצחיה זרקה, מותירה את אלכסנדרה, מני ואמיתי ללהג בחשיכה החלקית ולהתבדח. השעה אכן הייתה שעת בית-ספר, ושעת מתמטיקה ליתר דיוק. מוחה אמר לה להיכנס לכיתה ולהתנצל על שאיחרה, אבל רגליה נשאו אותה למקום אחר לגמרי: לחדר המגורים המשותף לה ולקטיה.

גבי פסעה בשביל האבנים הקטנות עד למבנה המגורים, עלתה במדרגות הברזל החיצוניות ופתחה את דלת החדר. היא שמטה את הילקוט מעליה וסגרה את הדלת. כל עייפות ההתלבטות של השבוע צנחה עליה באחת כשהיא נשכבה במיטה עם בגדיה, מניחה כרית תפוחה מעל ראשה ואוטמת את העולם החיצוני מלחדור פנימה.

לישון... לחדול... לישון... לא עוד.

"גבי! גבי, קומי. יש חדשות!"

"מה זה, מה קרה?"

גבי העיפה את הכרית התפוחה מפניה. מעליה גהרה שובל, אחת משחייניות הנבחרת.

"קיבלנו ערב חופשי, גבי! את מאמינה?"

"לא... באמת? ערב חופשי?"

"כן, גבי, כן!" אמרה שובל וניערה אותה קלות בכתפיה. אבל גבי לא הצליחה לחייך או להפגין התלהבות כלשהי. שובל קימטה את מצחה בבלבול נוכח האדישות הזו ושאלה, "מה, את לא שמחה?"

"למה שהיא תהיה שמחה," נשמע קולה הרוטן של נסטיה, השחיינית, "אם היא החמיצה גם את חדר הכושר וגם את אימון הערב היום..."

"מה?" גבי קמה בבהלה. היא מעולם לא הייתה מפספסת אימונים, גם לא כשמתחה גיד או שברה אצבע בכף הרגל. "מה השעה עכשיו?"

"שש וחצי בערב" אמרה שובל. גבי הביטה בחלון. היא כנראה באמת ישנה הרבה זמן, כי בחלון כבר ניבט ערב חשוך, שמיים בכחול כהה ובהם משיחה דקיקה של לבן - הירח.

"איזה מוזר, ישנת כל הזמן הזה? הייתי משוכנעת שנסעת לבקר את אבא שלך או משהו..." אמרה שובל. "את מרגישה טוב?"

"כן כן, אני אחלה. פשוט נרדמתי, לא יודעת מה קרה לי."

"אוי, קטני. את בטח תשושה מכל העניין עם אבא." אמרה שובל וחיבקה את כתפיה של גבי. מעבר לחיבוק, גבי ראתה את קטיה די מרימה גבות ומגלגלת עיניים. לרגע גבי ייחלה שהעיניים שלה ייתקעו שם, כך שהיא לעולם לא תצטרך לפגוש את המבט הירוק-ארסי הזה שוב.

"בשבע וחצי קבענו לקחת אוטובוס לעיר כולנו. כל הנבחרת זאת אומרת. תבואי?" שאלה שובל.

"ברור שאני באה." אמרה גבי בקול חלוש.

"ותביאי מספיק מזומן, בדוק נשב ונאכל איזה פיצה או המבורגרים ביחד."

"אחלה," אמרה גבי וקמה מהמיטה, ממהרת לשלוף מתיקה מכנסי סקיני אפורות ולהשתחל אליהן.

"וואו, איך אני רעבה," נפתחה דלת החדר ודמות זעירה עם צללית תלתלים מסביב לראשה נכנסה פנימה. זו הייתה קטיה בי, המתעמלת האמנותית.

"לא את," צחקה שובל. "רעבה עלק. בסוף גבי תגמור את הסלייס פיצה שלך, כרגיל."

כולן צחקו.

לפתע נשמעה דפיקה בדלת.

"מה זה, התחנה המרכזית עברה לכאן ולא סיפרו לי?" אמרה נסטיה די בעצבים והתכוננה ללחוץ על הידית כשנשמעה קריאה מעבר לדלת.

"בנות, אתן לבושות?" זה היה קול גברי צעיר, צרוד מעט שוודאי התחלף לא מזמן, על התפר בין נער לבחור.

"לאאא, כולנו כאן בתחתונים וחזיות!" צעקה שובל.

"רק בחזיות!" צעקה קטיה בי.

נסטיה פתחה את הדלת ויצאה מהחדר, מרעישה בצעדיה על מדרגות הברזל. הדלת שהותירה פתוחה מאחוריה גילתה את פניו של דור.

"היי," אמר דור.

"היי," אמרה גבי. שאר הבנות שתקו, ורק קטיה בי נופפה לדור בנימוס.

"אני יכול לגנוב אותך לכמה דקות?" דור שאל את גבי, מחווה בעדינות לכיוונה עם כף ידו הפרושה.

"כמה דקות זה בסדר."

"רק תחזיר אותה בזמן לפיצה!" אמרה קטיה.

"ברור קטיה. אל תדאגי. אחרת מי תסיים לך את הסלייס?"

הבנות צחקו, וצחוקן המשיך להדהד גם כשדלת החדר נטרקה מאחור, משאירה את דור וגבי לגמרי לבד בקצה גרם מדרגות הברזל, מביטים זה בזו באור הירח שזרח על פנימיית נצח-און.

[לפרק הבא...]

פרק שמיני! ווהו :)

דעות? תגובות?

שלכם,

ז'ול

הערת הכותבת: אם הצטרפתם לכאן עכשיו, ממליצה לכם לקרוא קודם את הפרק הראשון.

תקציר הפרקים הקודמים:

גבי, שחיינית תחרותית בת 16 המתאמנת בפנימיית הספורט נצח-און נקראת לצאת מהמים באמצע אימון הבוקר כדי להיפגש עם הספונסרית שלה, אלכסנדרה. במהלך הפגישה הבלתי צפויה, מתברר לגבי כי אלכסנדרה מוכנה לממן את התרופות היקרות להן אביה זקוק, אך זאת בתמורה לכך שגבי תסכים להשתתף במחקר ולקחת סמים משפרי ביצועים בעצמה...

פרק שלישי - פלג

"הומיאופתיה?" גבי תמהה. "זה לא הדבר הזה שהיפים לוקחים במקום לבלוע תרופות?"

"זו הגדרה מעניינת," אמרה אלכסנדרה בזמן שמני עשה כמיטב יכולתו להחניק את צחוקו. "ואכן יש אנשים שמעדיפים להשתמש בהומיאופתיה בגלל השקפת חיים קצת... היפית. אבל תני לי לספר לך למה הם עושים זאת, ואז תביני מה אני רוצה ממך בכלל."

באותו זמן ממש באולם השחייה, הנבחרת, שסיימה כולה את משחה השליחים המעייף ואת יתרת האימון שאחריו, התארגנה להליכה משותפת לארוחת הבוקר. הבנים והבנות התלבשו בסווטשירטים שבאו איתם ונכנסו לכפכפים בקצב מהיר שמונע על ידי קיבות מקרקרות מרעב.

רועי, קפטן נבחרת הבנים, התארגן גם הוא במהירות, אך בעיה ברוכסן של הסווטשירט שלו עיכבה אותו מעט. הוא לא הצליח לרכוס את הסוטשירט, עניין שהיה נחוץ לשמירה על חום הגוף בסיום האימון. רועי נאבק עם הרוכסן במשך דקה ארוכה, ומשהצליח, התחיל לדהור לכיוון שאר החבורה, שכבר עשתה את דרכה החוצה לכיוון חדר האוכל.

"רועי, חכה רגע." נשמע קולו של קספר בדיוק בשנייה שרועי עמד לצאת מהדלת.

רועי הסתובב אחורה להסתכל על קספר. הוא הבחין שלידו עומד בחור גבוה מאוד, מנומש עם זקן קצר וג'ינג'י, לבוש במכנסי ברמודה וגופיית פסים צמודה, שחשפה זרועות עם שרירים ארוכים ארוכים ונצמדה לבטן מרובעת ושרירית. ללא ספק, שחיין.

קספר סימן לרועי להתקרב אליהם. רועי פסע בחזרה אל קצה הבריכה, מתחת לקיר הלבנים החשוף. השעון הורה על שבע ורועי כבר פנטז על החביתה המימית של חדר האוכל בנצח-און. עוד קצת, עוד מעט... רועי ניסה להרגיע את בטנו הגוועת כשהגיע למולם.

"רועי, אולי אתה זוכר את פלג דנינו? פלג התאמן כאן עד גיל 19, ואז עזב לארה"ב ללמוד במכללה." אמר קספר.

"כן, בטח שאני זוכר." אמר רועי.

"היי רועי. אחלה משחה היום." אמר פלג ולחץ את ידו.

"הסתכלת עלינו?" רועי שאל.

"בטח. הברקת. כמעט כמו הבחורה שיצאה באמצע... איך קוראים לה?"

"גבי." אמר קספר, תוך שהוא מציץ במספרים ובשרטוטים שהיו משורבטים על בלוק הנייר הלבן שלו.

רועי העווה את פניו למשמע שמה.

"רועי, אתה אמנם קפטן נבחרת הבנים בפנימייה, אבל אתה יודע, עכשיו שפלג חזר לארץ הוא הולך להיות הקפטן שלנו בתחרויות הגדולות בחו"ל." המשיך קספר.

"ברור. כבוד הוא לי להתחרות איתך." רועי אמר ופנה לפלג.

"חכה חכה צעיר. מי אמר לך שאתה טס בכלל לאן שהוא?" פלג צחק.

רועי החוויר מעט והעביר משקל מרגל לרגל כדי להירגע.

"התחרות הבינלאומית הקרובה היא אליפות אסיה בשחייה," אמר קספר והתעלם מדבריו של פלג, שולח מבט רציני אל רועי. הוא הביט שוב במספרים ששורבטו על בלוק הנייר שלו. גם הוא וגם רועי ידעו שעוד מצפה להם עבודה רבה עד לאליפות. קספר סגר את בלוק הנייר, טומן אותו מתחת לבית שחיו. "לשם כמובן אנחנו מכוונים."

"ברור. ואחריה יש את האולימ..." המשיך פלג, אך קספר הצמיד אצבע לפיו והשתיק אותו: "ששש, אל תגיד את זה כל כך מוקדם. זה מביא מזל רע."

גבי יצאה מחדר המורשת של נצחיה זרקה בתחושה מבולבלת. מצד אחד, אלכסנדרה הספונסרית הבטיחה לה שתממן לאביה את התרופה היקרה שהוא זקוק לה כדי שיהיו לו סיכויים טובים יותר להחלים. מצד שני, אם היא אכן רוצה שאלכסנדרה תמלא את הבטחתה, היא צריכה גם להקריב משהו מעצמה. וזה לא סתם משהו שולי. מה שאלכסנדרה מבקשת ממנה זה לקחת סמים משפרי ביצועים, ומסתבר שיש לה ול"ישראטק" שיטה חדשה ומתוחכת לעשות כך מבלי להיתפס.

אז נניח שלא אתפס, חשבה גבי. נגיד שכל המדענים ורופאי הספורט, אלו שראו כבר הכול, הולכים באמת לפספס את המים המטהרים ואיש לא יעלה עליי שאני לוקחת חומרים אסורים באופן שיטתי. אז מה? זה עדיין לא הופך את זה למוסרי. ואם אני קובעת שיא או מנצחת כשאני לוקחת את המים. האם זה השיא שלי, או שזה השיא של הסם?

גבי פסעה בין כרי הדשא הירוקים אל עבר הבניין הראשי, בדרכה לארוחה. נערים ונערות כבר יצאו מחדר האוכל עם תיקי גב על גביהם, בדרכם לשיעור הראשון. בפנימיית "נצח-און" זה עבד כך שמתאמנים ולומדים במקביל. אז אחרי אימון הבוקר המוקדם כולם עברו לכמה שעות רצופות של לימודי בית-ספר. השגרה הייתה אינטנסיבית, ואסור היה לוותר או להזניח דבר.

כשהיא נכנסה לחדר האוכל היא מצאה מיד את חבריה השחיינים. הם היו גבוהים ורחבים מספיק כך שלא היה ניתן לפספס אותם, בטח לא כשהם ישבו ביחד בקבוצה. גבי אספה מגש מתחילת התור לקבלת המזון, שהיה ריק לחלוטין בשעה מאוחרת שכזו, וערמה עליו צלחת אותה מילאה בשאריות האוכל שנותר, בעיקר חביתה, לחם וסלט.

היא התיישבה בקצה שולחן השחיינים והחלה ללעוס במרץ, משתדלת לקלוט שבבי שיחה.

"פלג דנינו חזר לארץ." אמר רועי ודחף פרוסת לחם מרוחה בריבה אל פיו תוך כדי דיבור.

"הוא עדיין מחזיק בשיא של ה-200 פרפר, אה?" אמר שחיין אחר, ששיערו היה ארוך באמצע ומגולח בצדי הראש.

"כן. אבל שטויות. אני אדיח אותו בהזדמנות הראשונה." השתחצן רועי. "מתערב איתך."

"הופה... מישהו פה מדיף הרבה מאוד ביטחון עצמי," קול של בחורה נשמע כשקטיה, שחיינית מנבחרת הבנות והחברה הנוכחית של רועי, הניחה יד על כתפו הרחבה והסניפה את צווארו. היא הסניפה אותו באיטיות מופגנת, כך שכולם ישימו לב לאינטימיות ביניהם.

"מה שאת מריחה זה כלור, קטיה," אמר רועי, "קשה לך לזהות פשוט כי יש את זה גם עלייך."

קטיה ורועי חייכו אחד לשני והתנשקו לעיני כל השולחן.

"ההזדמנות הראשונה זו אליפות אסיה, לא?" אמר דור, הטניסאי שדיבר עם גבי כשיצאה מהאימון והיה גם שותפו לחדר של רועי. גבי הבחינה כעת כי ישב בראש השולחן, אך הוא לא יכל לראות אותה ממקומו שכן הבחורים הגבוהים הסתירו אותה.

"ההזדמנות הראשונה היא למעשה אליפות ישראל." רועי ענה.

"ומתי זה יוצא?"

"בתחילת החודש הבא."

"ואחרי זה פלג הולך לתלות את המשקפת ולחזור בבושה לאמריקה." אמרה קטיה וצחקה, ראשה נשמט ומתחפר בפינוק בכתפו של רועי, שלא יכל לכבוש את חיוכו הצחור הרחב.

"אם זה תלוי בי, זה יקרה." אמר רועי. "אם זה תלוי בו - זה יקרה גם."

חלק האנשים בשולחן צחקו. אך הצחוק נקטע כעבור כמה שניות, כאשר מגש פלסטיק הוטח בשולחן, ואחריו נשמע צלצול של סכו"ם שנחת עליו בבת אחת.

"מה קורה אחים שלי?"

כולם, כולל גבי, הרימו את ראשיהם למעלה. נשמעו רק נשימות, כל הפיות נותרו חתומים. העיניים כולן הביטו בדמות עם נמשים וזקן ג'ינג'י, אשר הביטה בהם בחזרה.

פלג דנינו.

[לפרק הבא...]

עד לכאן הפרק השלישי,

דעתכם? :)

ברכות לכל המנויים שהצטרפו בפרק הקודם,

מוזמנים לעשות מנוי גם אתם...

שלכם,

ז'ול