אנשים צועדים ברחובות, מתחבאים לעיניי כל.
חרידים, דתיים, חילונים.
מתפללים לאלוהים שיסלח להם.
על כל השנים הקשות והשכונות,
על רגעיי השפל והחטא.
7 השנים הרעות, אל מול 7 הטובות.
אני תמיד התבוננתי בזה מהזוית ההפוכה.
כל אדם עושה סוג של חשבון נפש עם עצמו,
בין אם זה מול האלוהים שלו, המשפחה שלו, החברים שלו,
או המראה שהוא משתקף בה.
אבל מה איתו? כן, הבחור עם הזקן הלבן בשמיים.
אין לו יד בדבר?
כל המלחמות, הרעב, העוני, הדם שנשפך בשמו.
בשמו אבל על ידיי פנאטים שמשליטים אמונה על בסיס אלימות,
אחד הדברים היותר מסוכנים שיש.
אז תנו לי לנסח את זה ככה.
אלוהים ביום הסליחות הזה, קם והולך לבית הכנסת שלו.
ומתפלל לבניי האדם.
שייסלחו לו על כל הדברים הנוראים שהביא עלינו.
וכל השנים השחורות, והאבודות.
והנוראיות שחווינו ושעוד נחווה.
גמר חתימה טובה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי: