אה רגע... לא.
יש משהו קצת אירוני בזה שאני מחליטה להתחיל לכתוב בלוג דווקא ביום הקדוש (פחח) הזה, והפוסט הראשון שלי בעצם עוסק בלמה אני חושבת שיום כיפור הוא יום קצת מיותר.
בתור דתיה לשעבר אני מסוגלת להבין מדוע אנשים צמים, הפחד שמחדירים לנו (לפחות במערכת החינוך הדתית) מהיום הזה ממש משתק. "מי לחיים ומי למוות", הם אומרים לנו.
כשהייתי ילדה קטנה היה לי קשה להירדם בלילה הזה, אחרי שחזרתי מבית הכנסת. הייתי צמאה ופחדתי לשתות, פחדתי שמשהו רע יקרה לי. עד היום כשאני כבר אוכלת ופחות או יותר מתנהגת כמו שאני באמת רוצה, לפעמים מתגנב ללבי חשש קטן של "ומה אם...". ומה אם יש אלוהים ואני טועה, ומה אם אני אקבל עונש על דרכיי הרעות.
אני תמיד מזכירה לעצמי שאני ממש כמו ניצולה מכת, שטפו לי את המח ועכשיו השתחררתי לחופשי. כמו שלסוסים חוסמים את העיניים, שיראו רק את השביל - ככה גם חסמו לי את העיניים ומנעו ממני לראות את התמונה הגדולה.
יום כיפור מוכיח כמה אנחנו בעצם צבועים, כמה אנחנו מרמים את עצמנו.שמעתי הרבה פעמים בחיי את המשפט "אנחנו לא כמו הנוצרים, אצל הנוצרים מספיק למלמל כמה תפילות ולתרום קצת כסף והנה - אתה יכול להמשיך לחטוא". זה לא בדיוק מה שקורה ביום כיפור? אנחנו צמים קצת, ממלמלים כמה תפילות והנה - חטאינו נמחלו ונסלחו, לחיי החטאים של השנה הבאה.
לכבוד יום כיפור (ורק כי אני חושבת שבאמת יש לי על מה לכפר), הנה רשימה של הדברים שאני לוקחת על עצמי לשנה הבאה. אני חושבת שזה הרבה יותר פרודוקטיבי ומועיל לי ולסביבתי מאשר להרעיב את עצמי יום שלם:
אז השנה ארכל פחות, אקנא פחות, אהיה פחות צינית.
אשתדל להתנדב יותר, לעזור לחבריי יותר ולהיות פחות עצלנית.
השנה אני אכתוב בלוג רציני, כמו שצריך, עם הדעות שלי על דברים שונים - כדי שאוכל לדעת שלפחות את הזכות שלי להתבטא אני מנצלת, במדינה שהופכת להיות חשוכה יותר מרגע לרגע.
שיהיה לנו אחלה של יום כיפור,
ומי ייתן ונכתוב את עצמנו לחיים כאנשים טובים יותר בשנה הבאה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
