סיימתי תיכון היום באמת וסופית. נגמר השבוע שמיניות, ובדיוק באותו הרגע קיבלתי מכתב שהתקבלתי לתפקיד שהתמיינתי אליו בצה"ל, ככה ששנה הבאה נראת כבר הרבה יותר אמיתית וקרובה. והעובדה שהתיכון באמת הסתיים מתחילה לאט לאט להקלט.

חוץ מזה הכל בסדר. אני אוהבת אותך, אתה מדהים ומקסים ואני מרגישה כל כך טוב לידך.

נהנתי ממש לישון איתך אתמול בלילה, ואני מפחדת להגיד את זה עדיין אבל זה נראה לי היה שווה את הסיכון שלקחתי. ואת השיחה העצבנית שאני הולכת לקבל מאמא כי יצאתי נגדה.

לחוץ לי האמת, וזה מורגש. אם זה החברים, והנסיון לעשות כמה שיותר ולצאת כמה שאפשר ולהינות מהגיל הזה ובין היתר לרצות אנשים שקרובים אליי ולהיות איפה שהם צריכים אותי גם אם זה לא הכי מסתדר לי עם הלו"ז (שממש השקעתי להכין אגב)

או הלימודים שלא נותנים לי דקה לנשום, והכסף שכל כך חסר לי וכל שקל שאני מרוויחה ישר מתבזבז, והמשפחה שאני משתדלת שלא להזניח בבלגן הזה, ובאופן כללי ההרגשה הזו שלפני הסוף.

זה מפחיד כל כך כי עכשיו עמוס ואין דקה לנשום, וביום אחד, ביום של הבגרות האחרונה הכל ייפסק בבום. ומזה אני מפחדת, כשקמים בבוקר שאחרי, מה עושים עם עצמי?

עוד חודשיים ושבוע בדיוק אני אהיה שם. אבל בנתיים אני משתדלת להינות מהכל.

לא משתדלת, אני נהנת.