אני עצובה, ואני מיואשת. ובא לי שתחבק אותי חזק ושתצחק עליי, ושתסתכל עליי במבט הזה שלך.

אני שונאת את זה שאני מחכה כל כך הרבה זמן ליום הזה שאני אראה אותך, 21 יום שאני מחכה לו, ובסוף זה לא באמת יספק אותי.

והדבר הכי קטן יהרוס לי הכל. אני רוצה שתראה דברים, שתשים לב, שאולי לפעמיים תשלח לי הודעה חמודה כי אתה רואה שמשהו מטריד אותי קצת.

אני יודעת שאתה חושב שאני מיוחדת, שאני תמיד צוחקת במקום להעלב, שאני לוקחת דברים בקלות. וזה נכון לרוב, זאת גישה שאני מכריחה את עצמי לאמץ כי ככה אני חושבת שצריך להתמודד עם דברים.

אבל לפעמיים הייתי רוצה שתגיד לי סליחה גם אם סתם צחקת על משהו מפגר, לפעמיים הייתי רוצה שתתייחס לזה שאני אומרת שאתה מעצבן אותי גם אם זה נשמע לך בצחוק.

אני צריכה צומי, ופינוק, ובא לי קצת להתפנק אצלך ושתחבק אותי ותלטף אותי ותשאל אותי אם אני רוצה לאכול או לשתות או אם אני עייפה.

אני יודעת שאתה זה שבצבא, ואני זאת שבבית, ושאתה בא הביתה אני צריכה לטפל בך ולדאוג לך כי אתה עייף, ואתה רעב ומגיע לך להתפנק בבית לפני שאתה חוזר לעוד שבוע בצבא.

אבל בכל זאת, בא לי לפעמיים להיות זאת שמתפנקת, שמקבלת אהבה וחיזוקים ולא נותנת.

אוף, זה נשמע רע. אתה מדהים, אתה הכי נותן לי חיזוקים ואתה פה בשבילי. אבל אני מרגישה שתמיד אם יש לי יום רע, אז שלך היה יותר רע כי אתה בצבא והחיים שלך יותר משמעותיים משלי.

איך זה שלא סיפרתי לך בכלל על היום הנוראי שהיה לי בעבודה אתמול? הכי בא לי בעולם קצת חיזוקים אחרי יום כזה ובמקום זה מצאתי את עצמי דואגת לך כי אתה נרדם באוטובוס מרוב עייפות ולא אכלת נורמלי כבר שלושה שבועות. וכן זה המון אני, ואולי לא כל כך אתה.

אולי אני הייתי צריכה לבוא ולספר לך על אתמול, אבל אני מרגישה שאני לא רוצה להכביד עלייך או לשתף אותך בדברים כאלה.

לא בא לי לכתוב יותר

אוף