אני מרגישה סתומה. בשנייה אחת אני נהיית עצובה מסיבה שקצת לא מובנת אפילו לי..ואני מרגישה צורך להמציא איזה שקר לאנשים שיישמע סיבה מוצדקת לפרצוף תחת שאני מסתובבת איתו.

נראה לי שאולי אני מתהפכת מהר מידי. מה כבר קרה? נכון ממש ציפיתי לשבת איתו ושנפגש ושנהיה אצלו בבית כמו תמיד, ואפילו התלבשתי שעה לפני מה שמרגיש לי קצת פתטי.

וכן, לא יצא בדיוק כמו שרציתי. ישבנו בבית של מישהו שאני לא מכירה עם אנשים שאין לי קשר אליהם והיה חם ומשעמם ורק רציתי ללכת משם..ומצאתי את עצמי עצבנית ולא מרוצה מכלום ולא רוצה להיות בשום מקום.

אפילו עצרתי את האוטו בצד בדרך הביתה כדי להאריך את הנסיעה שלי ולא להגיע הביתה ולחייך לכל האורחים שנמצאים פה.

מה אני עושה עכשיו? מסתגרת בחדר כשאני שומעת את כל הצחוקים למטה ומנסה למצוא תירוץ למה אני פה ולא עם כולם למטה.

אני מסתבכת את עצמי. אין לי כח יותר אוף.

אתה יודע, אתה צודק במה שאמרת. אני באמת מחפשת מה לא נכון ומה התקלקל בקשר שלנו כל הזמן בזמן שהכל בסדר. ואני פשוט הכנסתי לעצמי לראש שאי אפשר שקשר יהיה טוב כמו פעם אחרי יותר משנה של זוגיות. אז מה לא בסדר איתי בזמן האחרון אני כל הזמן מכניסה לעצמי סרטים לראש ולאט לאט מאמינה להם, ואז אני מוצאת את עצמי מבואסת ממשהו שבכלל אני הכנסתי לעצמי לראש.

ואי אני סתומה.

אני לוקחת דברים קשה מידי. למה זה ככה? הדבר הכי קטן ממש מבאס אותי ברמה שאני עצבנית, ועצובה, ולא בא לי לעשות כלום או לראות אף אחד.

אני כל הזמן חושבת או מנסה לשכנע את עצמי, שאם יש משהו טוב בזה שהגעתי לבסיס החרא הזה, זה העובדה שהוא ייחשל אותי כי צריך להלחם שם על כל דבר ולהתמודד עם אנשים לא הכי נחמדים, ולהחזיר כשצועקים עליי ולדעת לספוג ולהעביר הלאה ולא להתקע על כל שטות או כל מילה קצת מעצבנת.

הייתי רוצה לשנות את כל הדברים האלו, אבל כל כך מפחיד אותי לדעת שהדברים האלו ישתנו רק אחרי שאני אתמודד עם דברים פחות נעימים ואתחשל יותר.

ובכלל רק בא לי לשבת בבית מתחת לפוך עם המזגן ולראות סדרות בלפטופ.