אני יודעת מה אני רוצה לכתוב. טוב, בערך. פשוט לא בטוחה איך להתחיל.

מבין כל הקלישאות שאני מאמינה בהן, האהובה עליי היא שדברים תמיד קורים בזמן נכון. אני אוהבת אותה בגלל שהכל תמיד נראה הפוך, כשאתה רב עם חבר זה מרגיש הזמן הכי לא מתאים, שמתמודדים עם כשלון או מטרה שרצית להשיג ולא הצלחת, אתה חושב לעצמך "למה דווקא עכשיו?".

אבל האמת היא, ששום זמן הוא לא הזמן המתאים להתמודד עם דברים שפשוט פחות נעימים לנו. ובכל זאת, כשאני מסתכלת לאחור, אני מבינה איך הדברים תמיד מסתדרים.

אני זוכרת שעברנו בסיס בדיוק ביום שאני והאקס המיתולוגי נפרדנו, זה הרגיש נורא. למה דווקא עכשיו אני צריכה להתמודד עם אנשים חדשים ומקום חדש כשאני כזו שבורה. אבל האמת היא, שעם כמה שזה כאב, זה היה הזמן המושלם. כי הכל הסתדר אחר כך בצורה הטובה ביותר.

אני יודעת שאין מקום כרגע לאף אחד אחר בחיים שלי. עכשיו זה זמן לעצמי. זה זמן לעבור את הקורס שכל כך רציתי, ולהסתגל למקום עבודה חדש,

זה זמן לבלות את כל הזמן הפנוי שיש לי בשינה איכותית, באימונים, ובעקר לא לדפוק חשבון לאף אחד. אני מודה, חסר לי הקרבה, המגע.

אני אדם שאוהב לחבק, ולהחזיק קרוב, ולא מרגיש תמיד הכי טבעי להיות בלי כל אלו.

אתמול בלילה חלמתי עלייך, גם בחלום היית מתנשא ומחושב כזה, אבל היית איתי, קרוב אליי. קמתי מעט עצבנית, אני חושבת עלייך יותר מידי ממה שאני צריכה. אבל אז הבנתי, זה בסדר. כי המחשבות האלו לא גורמות לי לרצות לחזור להיות איתך, הן לא גורמות לי לרצות לנהל איתך שיחה. אלא פשוט להרגיש אותך, לקבל את החיבוק הזה אחרי יום ארוך.

אז לתקופה הקרובה, שכל אלו יישארו בחלומות. הגיע הזמן לעבוד על הדברים שאני רוצה, לשים את עצמי במקום הראשון, לחלוק את החיים שלי בעקר עם עצמי, לחפש מטרות חדשות בחיים, להכיר טיפוסים שונים, להתמודד עם מי שאני ולהעריך אותה באמת, כי תכלס היא דיי אדירה.

זמן שלי לעצמי.