מודבק היישר מהפתקים באייפון, רגע אחד לפני שנרדמתי ב31 לדצמבר 23:50 בערך

עייפה וטעונה מכדי לעשות סיכום

לא זוכרת אפילו את המעבר מ17 ל18 לא יודעת אם אזכור את המעבר הזה, הכל הטשטש לכדי תקופה עמוסה אחת, בלי פנאי לסיכום בלי פנאי לעיבוד, נוחת עליי ונכפה עליי להתחיל בלי נקודה שלא נדבר על פסיק. 

הייתה שנה ארוכה של כלום על פניו אולי יותר מתחת לפני השטח. יכולה להיות יותר מזה אבל עייפה מידי, יותר מידי מהכל. 

אני לא אופטימית ואני בעיקר חוסכת מעצמי, את מה שמגיע לי את מה שאני צריכה, עוטפים אותם ואף אחד לא עטף אותי, רק מעודדים אותי להתמודד ״מה את חושבת לי ולאבא לא היה קשה?״ ״תגידי תודה על מה שיש לך״ אז תודה על מה שיש לי אבל בגדול נמאס לי להסתפק

להבטיח לכולם את העולם ולהסתפק במדף נטוש בפינה לעצמי, זה לא לי וזה לא מה שמגיע לי, האמת שלא אכפת לי אם למישהו יותר קשה, לי קשה ונקודה. לא מתנצלת ולא מפנה את מקומי לאחרים, קשה לי קשה לי קשה לי, לא מפסיק לא דועך, כעסים מצטברים מטען שאין לי עוד מקום אליו, אבל הארגזים שאני מנסה להעיף גם אם פיזית אניח אותם מחוץ לדלת הם עדיין שם... 

אבל שיהיה..

שתהיה שנה טובה וגיל 24 חיובי, שאזכה בלוטו ואנוח 

אקח מאלף ואקח מטופל ולי ולשאר כמובן. אבל גם לי, במילים שלי זה בעיקר לי פ. (נרדמתי)

לנצח אשאר במתח לדעת מה התת מודע שלי עמד לכתוב לי ונרדמתי לו באמצע