נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

חשבתי להפעיל לי שיר של נתן גושן. כי זה משהו כזה, אלבום ישן כזה, שלא מדבר דווקא על מה שברור שאנחנו מנסים להשיג.

אני באמת מנסה להבין מה בדרך, לפני שאני רצה.

אני רוצה להבטיח לעצמי שעוד יהיו לי נשימות עמוקות וטובות במשך הימים,

אבל לא יכולה.

הוא אמר לי, אחרי שדחקתי בו להגיד-

"לא. אני לא חושב שכדאי לך להכנס לזה. את לא יכולה להתמסר לקבלה".

וכשאמרתי לו שאני לוקחת את הדברים שלו נורא ברצינות, הוא לא חזר בו.

העניין הוא בסוף, שאני יכולה לחכות, אני יכולה לדחות, אני יכולה להמתין ו"להעסיק את עצמי".

אני יכולה.

העניין הוא שאני גם יכולה להתמכר לזה לתמיד.

אני מפחדת שתמיד אגיד שאני לא מוכנה,

שתמיד ארגיש שאני צריכה עוד לברר כמה דברים ועוד לדייק כמה דברים וגם לסגור כמה,

לפני שאני פותחת את החדשים.

אבל החיים זזים, זורמים ואף אחד לא הבטיח, כמו במקרים קודמים, ששום היגיון ורציונאל לא היה בהם באמת.

כל הדברים הטובים קרו במקרה לגמרי,

אבל אף פעם לא באתי מוכנה ל"מקרה" כדי שהוא יהיה טוב. אחרת הוא לא פעל.

אז אולי אני צריכה לוותר שוב, לחזור לפינתי שלי שוב, להתכנס שוב 

ועם כמה שאני חוששת מזה, להתמודד עם מקומי מול מה שנמצא ובא.

חלמתי חלומות שלא ציפיתי,

נבהלתי מדברים שלא עמדו בפיתחי מעולם

ובטחתי בריבונו של עולם

בלי לדעת אותו.