נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

עכשיו זה יותר ברור שמחר לימודים,

עכשיו זה יותר ברור שכבר לא נהיה השכבה הקטנה מכולם אלא בשישית(שישית חיות בסרט איך שאומרים)

אני לא יכולה איתו, אני לא יכולה לדעת שהוא קיים לו פה ועושה באמת שהוא רוצה לעשות. לעומתי.

אני לא יודעת אם זו קנאה כי מעולם לא קינאתי בגבר,

אני לא יודעת אם זו חיבה כי אני מכירה רק קצת ממנו

בסדר. גם ככה אני לא אראה אותו הרבה או כל אדם שקשור אליו בכל זמן הלימודים שאני לא אהיה פה.

זה לדבר עם חברות בפלאפון כשכל קבוצה בקצה אחר ואני היחידה שאין לי פה עוד מהם, שיש לה שתי סגנונות של חברות ואין עירבוב ביניהם.

שנעה בין העיר לישוב ולא אוהבת לערבב ביניהם,

שנכנסת לחנויות לקנות חולצות לבית ספר "אה לא זה בסדר, אני לא צריכה סמל כמו כולם"

מאחוריי עומד זוג צעיר וחמוד בערך בגיל שלי ואני חושבת לעצמי ששם זה לא היה קורה,

שם אני במקום סגור, מוכר מידי.

לא חוזרת הביתה בסוף היום אלא ימים שלמים עם אותם האנשים.

זה הולך להיות מרגש הימים הראשונים,

אנחנו הולכות לקפוץ אחת על השנייה,

אנחנו נבחר מגמות, נחליף חדרים ונכיר מדריכה חדשה,

אנחנו (או לפחות אני) נחשוב ברוב השנה שזו שנה אחרונה עם המחנכת.

היא שלחה לי הודעה איך אני עם לחזור? מתרגשת?

כתבתי מבועתת.

מפחיד אותי השינויים הקיצוניים,

העיקר שאני לא ארגיש מדוכאת כי זה מגעיל,

העיקר שאני לא אהיה בכוח עם אנשים שמדכאים אותי.

העיקר אני אמשיך כרגיל וכבר אראה איך החיים יפתיעו אותי.

ביי. הלכתי לארגן תיק.