נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

רציתי למות.

למות לגמרי, למות לתמיד.

רציתי לשנוא,

לשנוא את מי שדחף לדבר, את מי שדחף להגיד.

לא יכולתי לעשות זאת.

אולי קצת מכוח ההרגל אני עוד פה,

כולנו חולי נפש כשאנחנו מתמקדים בכאב,

כשדברים מהתת מודע עוברים את הצינזורה.

למה הם בטוחים שאני מספיק חזקה להתמודד עם זה?!

הבטן שלי שורפת,

העיניים יבשות

כולי בכעס.

אולי הפתיחות הזאת,

זאת שהתחילה כבר לפני חודשיים היא הדבר היחידי בחיי שהייתי מוכנה להחזיר לאחור

למה אני לא יכולה להיות כמו כולם?!

להתמקד בלימודים ולהתייחס אליהם ברצינות,

להדלק על בחור חתיך בצורה שטחית בלבד

לא לראות כל דבר מעבר.

הציניות משמשת לי לכלי,

כשאני צוחקת מי יחשוש להתקרב?

הצד שעומד מאחוריי הצחוק והציניות הוא צד כל כך מגעיל

אני לא רוצה שאנשים שאני אוהבת יתקרבו לכל "השדים והמפלצות" האלו שבי

כי יודעים מה?

זה לא אני. זה המקום הלא בריא שלי,

לכל אחד יש כזה. אנחנו נוטים לקבור אותו עמוק עמוק ולא לגלות אותו לעולם

וזה בסדר והגיוני, כי קשה להתמודד איתו.

אבל אני כבר נפלתי בזה. אני צריכה להתמודד עם המקום האפל שלי.

זה יפה להביט מהמרפסת על השגרה שממשיכה,

אבל אין לי את הכוחות לקפוץ בחזרה לתוכה.

אין לי ברירה, לצערי הרב אין לי ברירה,

כי עוד מעט יחשיך ואסור לי להשאר פה ויותר אסור לי לנסוע לבד בחושך

אני צריכה לזוז עכשיו,

אני רוצה לנסוע לבד

ואסור לי לנסוע לבד בחושך.