נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

טוב נו, שיחה בוגרת עם ילדה קטנה שיורקת ארס לא אמורה להבעית אותי או משהו

אבל זה כן נראה לי הגיוני שתהיה לי אבן קטנה בלב,

ולא אני לא מוכנה לקחת אישית פגיעות כאלו, ולא אני גם לא עניתי לה בצורה ילדותית כמו שהרבה שאני מכירה כן היו עושים

דיברתי איתה בהגיון מלא, קצת כאב לי עלייה שהיא מדברת בצורה הזו, שהיא לא מעריכה השקעה בלתי פוסקת

אבל ספגתי ואמרתי לעצמי שזה בסדר, 

שאני חייבת להיות עכשיו הבוגרת בינינו.

ואם היא ציפתה שאני אהיה ילדותית היא לא קיבלה את זה, כי רק הערפתי עלייה יותר אהבה ומצד שני קשיחות שאני עומדת על שלי

והיא המשיכה לירות. אבל לא ציפתי אחרת ולכן זה בסדר.

רק מקווה שלעמוד במטח הזה למענה באמת שינה לה משהו בלב,

אחי הגדול בטח היה אומר לי שוב "מה את צריכה את זה?!"

ואני אף פעם לא יודעת למה,

כי זה נורא הגיוני לא לרצות את זה

מי מוכן להשקיע את כולו בחבר'ה שחיים בשכונה קשה

שעד שיש לו סוף שבוע בבית - לנסוע בשביל איזו פעילונת 

לשאוב מעצמו כוחות נפש למטחים שבאים מידי פעם

קצת לדפוק לעצמו את הלימודים

וכשאין לך ממש זמן לעצמך, להבטיח (ולהוכיח) שאתה תמיד שם בשבילהם.

לשכוח לרגע ממצבי הרוח שלך וכמה אתה עצבני על כולם,

לשכוח מהמריבות בבית ומאיך בכית היום-ולהיות שלם בשבילהם.

מי מוכן?

גם אני לא הייתי מוכנה, אבל אחריי שנכנסתי לזה

חטפתי יותר משחשבתי

ועדיין נשארתי.

כל פעם אני חושבת על זה,

הם אשכרה צופים בך, בכל מהלך שאתה עושה,

הם מסתכלים עלייך בתור מישהו בכיתה י' ונכנס להם למוח שככה צריך להיות מישהו בכיתה י'

ועכשיו זה בידיים שלך הדבר הזה,

איך אתה באמת חושב שמישהו בגילך צריך להתנהג?!

אפשר גם להיות טיפשים ולשכוח לרגע מהצד השני ולנהוג בתגובה הכי טבעית

אפשר לצעוק ואפשר למלמל קללה ואפשר לעשות פרצוף סנוב

אבל אל תתלונן אחר כך על הסגנון של החברה,

כי הייתה לך הזדמנות לבנות משהו ובחוסר רגישות החרבת אותו

ילדים צריכים מישהו מספיק חזק שיעמוד שם ויספוג

מישהו שיוכיח להם שיש דברים מעבר לכל מה שהם מכירים

שיפתח להם את המחשבה, שיגרום להם לתהות.

וזה בסדר שהמבוגר הזה אחר כך ילך וישבר ליד מבוגר אחר

אבל לא ליד הילד,

כי הילד צריך לראות את התופעה "אדם בוגר" ולא עוד ילד.

עריכה:

אז זה המכתב שהחניכה שלי שלחה לי יום אחריי המקרה,

בנוסף לזה היא כתבה איך היא לא אוהבת את האזור שהיא גרה בו כי הוא מפחיד אותה

ואיזה בעיות יש לה במשפחה ואיך היא סומכת על אמא שלה ורוצה להגן על האחים הקטנים שלה

חלק מהשיחה-

"ממש תודה על העזרה אני ממש אבל ממש מצטערת על אתמול את צדקת אני צריכה לנסות ללמוד ניסתי והצלחתי תודה לך שהאמנת בי וגם אחרי שדיברתי לא יפה האמנת בי ותודה שסלחת לי ממש תודה על העזרה זה היה לי ממש קשה סיימתי בזכותך. את העבודה בעברית אני ינסה להתמודד לבד כי עם אני מנסה אני רואה שאני מצליחה ממש תודה לך מקרב לב תודה רבה ביוש"

ואני האמנתי בה שהיא גדולה מהחיים ומשהו אחר תוקע אותה

והאמנתי שהיא כן יכולה להגיד תודה סליחה ובבקשה

יש את כל ה"בילבולי מוח" האלה שאומרים שילד שקשה לו רק צריך מישהו שיאמין בו, 

לא ויתרתי לה, האמנתי בה, חטפתי על זה כמו שצריך אבל עמדתי על שלי שהיא טובה ממה שהיא חושבת

והנה סוף סוף- גם היא יודעת את זה.

ואי אפשר להסביר את התחושה.