נוסטלגיה זה שם גדול ליופי גדול.

אז אמרתי לעצמי שיש לי חשק עז להיות במיטה בסטלה.

קרצתי לספר שהתחלתי (אני דווקא די מחבבת אותו) והשאלתי מחברה יחד עם "נשים קטנות" שחייבתי את עצמי לקרוא כי פאדיחה לא להכיר את הקלאסיקה הזו, בייחוד כשהמורה שלך אומרת לך שאת מזכירה לה את בת' ואת מהננת ודנה איתה בנושא בביטחון אך ורק מתוך ידע כללי.

למרות שלא הצלחתי לעבור את עמוד 7 בלי למלמל שירים שמעולם לא הכרתי את מילותיהן ולתהות איך זה לחיות עם אחיות- ושם לאבד את זה.

בכל מקרה, ממש רגע לפני אבא שלי התקשר וביקש שאכין ספגטי א.כי הבנים פה רעבים (בסוף כולם הלכו לקנות לעצמם שווארמה באופן נורא צפוי) ב.כי צריך לגמור חמץ ג. כי "את מבשלת פסטה נהדר!" (לא בדיוק במילים האלו אבל זה היה הכיוון בטח).

הלכתי להכין פסטה. בזמן שהיא רתחה החלטתי שאני רוצה להתאמן.

הבאסה היא א. אין לי מקום פנוי ולא ציבורי להתאמן בו. ב.כבר כל התרגילים (לבנות) שהכרתי אי פעם ואני זוכרת איך עושים אותם זורמים לי מידי.

בסופו של דבר לא חשוב באיזו דרך ואיפה- התאמנתי. אני יכולה להשבע שאני מתחילה לראות ניצני שרירי בטן..

אחר כך טה טה טי וטה טה טה ... הילכתי לי בדילוגים בבית וחשבתי לעצמי- אוי! הספגטי!

רצתי אצתי בסלאו מוואשן כמובן וכיבתי את הגז, האמת היא שהוא דווקא היה סבבה, שוב טי טה טי וטי טה טה פסטה מוכנה ואז רגע לפני שחזרתי לחדר נזכרתי שאמא אתמול זרקה משהו כמו "אני רוצה שתעשי את הארון מקלחת". לא רציתי לדחות דברים, לכן! הלכתי לשפשף ולקרצף את הארון מקלחת ואז הלכתי לאכול והלכתי לראות מה קורה עם אחי ועכשיו אני פה מבלבלת בשכל לעצמי או לבלוג הצהוב שעדיין מתעקש לא לשנות עיצוב (ראה פוסט קודם) ולא זוכרת כל כך מה רציתי לעשות ב"סטלה" הזאת שקבעתי לעצמי.

לא יודעת ולא אכפת לי

אוהבת או לא אוהבת זה לא המצב שלי

יש שאלות שנראות הכי נצרכות להשאל

אבל חוסר הידיעה לא תגרע לי

אני רק צופה עכשיו

לא בודקת, לא משיבה.

אני פסיבית למציאות,

אני פתוחה להצעות

שומעת ונותנת לזה לצאת מהאוזן השנייה

העיקר אני מתפקדת,

לא אכפת לי יותר

תנו לי לשמוע

לא אקשיב

תנו לי להסתכל

לא אביט

תנו לי לגעת ולא אחוש

אני סוגרת עיניינים מהר

נפטרת מלפתוח את הלב

הוא רוצה קצת לנוח-זכותו

אוהבת או לא אוהבת את המצב?

גם זו לא שאלה עכשיו.

אוי אלוקים! אויי כמה טוב לחזור הביתה...

לצחצח שיניים בבית

להכנס לבית כל כך שקט בלי לדעת איפה כולם אבל לא דחוף לי, העיקר בית!

אפילו לא ידעתי שזה היה מתיש...

נו טוב, שתי הפיצות שהשאירו לי במקרר וחיממתי במיקרו לא נוראיות לשמירת המשקל שלי, אחריי הכל לא אכלתי ממש כל השבת..

במשך שנתיים אני מטרטרת בנסיעות, מפה לשם ומשם לפה, רוב החיים שלי הם במקומות זמניים ולא בבית. אבל פתאום ההערכה שלך לבית בכל פעם!

יש! אפשר להתפרק, אפשר להתסכל..אפשר להביט לכל כיוון מבלי לחשוש מפגישות עיניים.

ואוו לשתות את הכוס מים הזאת.

כמה טוב רחוק מכל הבלאגן. לא שהוא בלאגן נוראי שאני מתלוננת עליו, אבל כמה טוב להיות קצת רחוקה ממנו לפעמים.

חחח מצחיק איך אנשים יכולים להתפס בעיניים שלך בהתחלה ואיך אחרי חצי שנה איתם, ואיך אחריי עוד חצי שנה...איך אתה בעצמך פתאום חושב שונה מבלי לשים לב.

אוחח אני לא רוצה להתמודד עם הדבר הזה שנקרא בנים (אלוקים, תעשה טובה אל תיקח אותי עכשיו ברצינות כי זו פריקה מוחלטת ואין לי שליטה על מה שאני אומרת).

אני אשכרה יכולה לכעוס עליהם, לשנוא אותם, לא לרצות להתקרב אליהם ומרחוק לדאוג להם נורא,

לרצות לפרוץ ברגע ולשאול בשיא הכנות "תגיד לי, מה קורה איתך?!" מה קורה איתך?!!

להגיד לו - לא לעזאזל, זה לא קשור לסיגריות לא קשור לכלום! מה קורה איתך?! איתך! משהו קורה לך, משהו שם נהיה מגעיל כזה-מסכן, מחפש מענה..

ואתה יודע? החבר הזה שלך שאני כל כך הערכתי אולי גם מעריכה, זה שנתפס כחנון-גבר? למה אני צריכה להתמודד עם זה שהוא דואג לי כל כך ומקשיב וכשהוא חושב שאני מפחדת ממנו (מה שמצחיק שהוא בכלל חשב) הוא אומר לי לא לדאוג ומציע לי הסעה  והוא סוגר לי את הדלת של הרכב ו..אני לא רוצה את כל זה. אני לא רוצה שתבלבלו אותי ככה! אני באמת דואגת לך, לו ולשלישי המעצבן שכנראה לעולם לא אסגור איתו חשבון וכנראה לצערי לעולם לא אשנה את התפיסה עליו (וזה מעצבן, כי אני יודעת כמה אני לא יודעת כלום.)

מעצבנים שכמותכם! טיפשים טיפשים! אוף! תפסיקו עם המסיכות האלו, אני יודעת כמה שקרים אתם עוטים על עצמכם, אתם פשוט הורסים לעצמכם את החיים! והבטחתי, הבטחתי לעצמי שהמילה הבאה שלי איתך תהיה פנים לפנים ולא בפלאפון (כי יצירת קשר דרך פלאפון בעיקר זה איכס) אבל אני לא יכולה, אני לא יכולה להביך אותך ולשאול אותך כשכולם מסביב "הכל בסדר?". כי אתה תשקר. בטח גם לי לבד לרוב תשקר. אבל אפילו בשאלה אני לא רוצה להביך אותך, ובאמת אני לא מבינה מה קורה.. אז זה נשאר במבטים, וזה הורג וכבר קשה לי לראות את העיניים היפות האלה בפנים העייפות האלה. או המחייכות מידי.

אני מרגישה שמשהו קורה, אתה מכריח אותי לדאוג לך ואני לא רוצה! אני לא רוצה לדאוג לך כי אני בעד להתרחק מגברים, אני יודעת מה התוכניות שלהם וכמה הם לא דומות לתוכניות שלי, ובמקרה הטוב זה יהפוך לקשר אמיתי ואני לא רוצה קשר, אמרתי לעצמי שאני לא רוצה דבר כזה בזמן הקרוב אבל מה איתך, למה באת מוקדם מידי?.

אוקיי אוף מעצבן אחד אני אדבר איתך,

תמיד ידעת איך להרוס לי תוכניות!

רציתי למות.

למות לגמרי, למות לתמיד.

רציתי לשנוא,

לשנוא את מי שדחף לדבר, את מי שדחף להגיד.

לא יכולתי לעשות זאת.

אולי קצת מכוח ההרגל אני עוד פה,

כולנו חולי נפש כשאנחנו מתמקדים בכאב,

כשדברים מהתת מודע עוברים את הצינזורה.

למה הם בטוחים שאני מספיק חזקה להתמודד עם זה?!

הבטן שלי שורפת,

העיניים יבשות

כולי בכעס.

אולי הפתיחות הזאת,

זאת שהתחילה כבר לפני חודשיים היא הדבר היחידי בחיי שהייתי מוכנה להחזיר לאחור

למה אני לא יכולה להיות כמו כולם?!

להתמקד בלימודים ולהתייחס אליהם ברצינות,

להדלק על בחור חתיך בצורה שטחית בלבד

לא לראות כל דבר מעבר.

הציניות משמשת לי לכלי,

כשאני צוחקת מי יחשוש להתקרב?

הצד שעומד מאחוריי הצחוק והציניות הוא צד כל כך מגעיל

אני לא רוצה שאנשים שאני אוהבת יתקרבו לכל "השדים והמפלצות" האלו שבי

כי יודעים מה?

זה לא אני. זה המקום הלא בריא שלי,

לכל אחד יש כזה. אנחנו נוטים לקבור אותו עמוק עמוק ולא לגלות אותו לעולם

וזה בסדר והגיוני, כי קשה להתמודד איתו.

אבל אני כבר נפלתי בזה. אני צריכה להתמודד עם המקום האפל שלי.

זה יפה להביט מהמרפסת על השגרה שממשיכה,

אבל אין לי את הכוחות לקפוץ בחזרה לתוכה.

אין לי ברירה, לצערי הרב אין לי ברירה,

כי עוד מעט יחשיך ואסור לי להשאר פה ויותר אסור לי לנסוע לבד בחושך

אני צריכה לזוז עכשיו,

אני רוצה לנסוע לבד

ואסור לי לנסוע לבד בחושך.

כבר עשרים לשש והראש עדיין באותו מצב כמו שהיה בחצות

הוא לא הבין שהעולם התקדם ובזמן ששקע במחשבות כולם נמו, היו במקום רחוק ממנו

עוד רגע אלך לישון וכולם יקומו, אהיה צעד אחריי כל העולם.

או צעד לפני.

הקור הזה..

אני מניחה שכבר לא אכפת לי כל כך בגלל מה

אני מבינה שאני פשוט לא רוצה ללכת לשם עכשיו

לא מתאים לי. והזהרתי מזה כבר הרבה לפני אז זה בסדר..יבינו.

הרבה יותר נחמד שיודעים מראש לפני שאני נעלמת.

אני מפחדת ששוב ישאלו, כרגיל ירצו להמשיך את התהליך הזה שאני בו אבל רגע! 

שנייה, עצרו בבקשה.. זה מהיר מידי בשבילי..

הם יבינו. גם את זה.

כי כבר הזהרתי אותם לגביי כל ההפתעות והם הבטיחו להבין. הם הבטיחו.

אז אני לא יודעת כמה זמן אשקע בזה הפעם,

בטח אצא לפני שארצה,

כי אין ברירה החיים מתקדמים ואסור לי להיות מאחור..

אבל אלוקים, לא אכפת לי מה יהיה בהמשך,

אני פתאום מבינה כמה טוב לדעת שיש שם מישהו שיבין.

"לעזאזל איתך!"

מה?!

כלום. הלוואי ולא היינו מכירים אי פעם. אוחח..

מה קורה לך?

מה קורה לך?! אני צריכה לשאול.-תפסיק! תפסיק עם המבט המתעמק הזה, אתה לא תגלה איתו הרבה, אני לא אגיד לך יותר. די.

אני רוצה להבין.

אני דופקת לעצמי את החיים בגללך! מה אתה בכלל קשור לחיים שלי?!! לא תיכננתי שום גבר לחיים שלי! אף אחד! היית חייב להרוס את התכנית?? היא הייתה מושלמת! הייתי בדרך הכי נכונה שיש, לך מפה כבר, תפסיק למשוך את זה..

-אלוקים ישמור, מה קורה איתך? על איזה תוכנית את מדברת? חשבתי שאנחנו בקשר טוב.

___, אתה רק משגע אותי, כל מילה נוספת שלך מרתיחה אותי עוד יותר. תפסיק להחריב הכל בפנים היפות שלך ובתמימות הזאת..אתה אשכרה גבר, גבר דפוק שלא קולט כלום.

ואת כזאת אישה. אישה לא מובנת ועצבנית. באמת חשבתי שאת אחרת..

גם אני חשבתי שאני אחרת! 

אויי אלוקים! אני חייב להבין מה קורה איתך!

מה אכפת לך?!

אכפת לי ממך!

אני כבר לא מאמינה לדברים האלה..

את כן.

אני לא רוצה.

אבל את כן.

תפסיק להחליט לקחת את הלב שלי. אני לא רוצה לתת אותו, תחזיר לי אותו ותפסיק להלחם על זה, הוא שלי.

את נשמעת מגוחחת.

תודה.

את יפה.

אוייי אלוקים! תשתוק כבר!!

תפסיקי לדחוף אותי החוצה..

תפסיק לנסות להכנס. בבקשה ממך, תלך. בבקשה..!

זה מתחיל להיות פוגע כל העיניין של הדחייה הזאת

אתה גורם לי לסמוך עלייך. זה לא נכון. אני נפגעת מזה ___ , די. אתה מכאיב לי. תלך וזהו.

רק תגידי לי שזה מה שאת באמת באמת רוצה ואני אלך, ואני לא אחזור יותר. כי אם זה פוגע בך מידי אני פשוט אלך, אני כבר חצי רגל בחוץ ונלחם להשאר. את רוצה שאני ארפה? לגמרי לגמרי..? אם יכולת לבקש משאלה מאלוקים, היית מבקשת שאני לא אהיה יותר חלק בחיים שלך?..