פסעתי בפאתי העיר העתיקה כשעל גופי טלית בד לבנה. הרחוב עטה אווירת חג וכל האנשים לבשו בגדים נאים. עברתי בין שיירות ילדים ששיחקו זה עם זה באין מפריע וחשבתי על הדין שייחתם לי בסוף היום. לפתע, הבחנתי בזווית העין בקבוצת נערים שהצביעו לעברי ואמרו "ראו איך הדתי הזה מתלבש, כיצד הוא הולך ובמה הוא מאמין". מלבד הדמעות שהציפו את עיניי, בראשי עלו הבזקים מהסיפורים שסבי היה מספר כשהיה בחייו, על איך נגזר עליו ללכת במחנה ההשמדה בזמן שהגרמנים צחקו על מנהגיו ובזו לו. הוא תמיד היה אומר שבכל אותה עת קיווה בלבו לשים פעמיו לארץ ישראל, שם יוכל לקיים את אמונותיו בגלוי ובחופשי. כעסתי על כך שחלומותיו התבטלו לנגדי ולא העזתי לעשות דבר. מי היה מעלה בדעתו שמדינת היהודים תהיה מנותקת עד כדי כך מהמסורת שגרמה לנו להגיע אליה מלכתחילה.
בתקופה האחרונה החלו לעלות לכותרות אנשים המצטיירים כ"לוחמי צדק". בפעם הראשונה שנתקלתי בביטוי זה, חיפשתי עליו מידע ומחקר קטן העלה שפירושו "אדם שנלחם למען האחר", אך כשהסתכלתי על מעשי אותם האנשים, הבנתי שהם מסמלים בדיוק ההפך: אישה שלדבריה נלחמת לטובת אלה שאינם יכולים לדבר, משתמשת בפיה בשליחות רסן נגד אנשים אחרים על שהם לא מסכימים עם מטרתה, כאילו זה ההבדל היחיד בינה לבין אלה שלמענם היא נלחמת. ובמקרה אחר, אישה הדוגלת בפמיניזם נעזרת בגופה כדי להילחם מול גבר "אימתני" רק כדי שלא יכנס למקלחת לפניה, בשעה שאין שום כלי עזר שמצדיק את טענתה.
אני לא בא לשים עצמי כדיין ולהעביר את העוברים והשבים לפני התיבה, אך אני חושב שמוטב שאעלה את דעתי על הכתב כדי לתת נקודת מבט אחרת לרצף ההתרחשויות שסחפו אותנו בזמן האחרון.
עלינו לזכור שלפני הכל אנחנו רק בני אדם, בני אדם שלא ישרדו אם יישארו במנותק מחבריהם. לכן, עלינו לנהוג בהם בכבוד, גם אם אמונותיהם נראית לנו כדברי סרק.
מי ייתן והשנה הזו תהיה שנה של כיבוד האחר, של חיים בהרמוניה, בריאות ושלווה. אמן.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
