לגמתי במהירות מכוס התה שלי. זה מספיק. אני לא אחד מהאנשים שנוהגים להתמכר למחלתם באופן מוחלט. על השולחן ניצבו בסדר מופתי בלוק כתיבה ושני עפרונות מחודדים היטב. ניכר שחודם מוכן למשימה ארוכת טווח ומתישה, אך דבר אחד היה חסר - רעיון. אני יכול להישבע שעשיתי הכל כדי למצוא אותו, החל מנבירה בספרים מאובקים ועד למתן חיים לזכרונות מהשטן. הכל. אבל בשום דבר שעשיתי לא היה לו זכר. אולי מלמעלה רומזים לי שאני לא צריך לכתוב? כי אם כך, אני מבזבז את הזמן שלי בהתעסקות בתפל, אין להילחם בהחלטות הגורל. האמנם? אבל רגע, מי קבע שזו החלטה ולא ניסיון פעוט? מדוע נבראה לי יד וניתנה לי הזכות להעמיד לעצמי עיפרון ואפילו שניים, למה שמשמיים יספקו לי את כל הכלים להשלמת המלאכה אם אינה לי?
גיבור הסיפור יכול להיות כל אחד מאיתנו. לא כולנו חפצים לכתוב ולספר על אודות התחושות שלנו, אבל באמתחת כולם נמצא רעיון שאליו הם מצפים בכליון עיניים. אני לא יודע אילו רעיונות עולים בראשכם, אבל אני יכול להבטיח שעם קצת מאמץ תגיעו אליו. אתם שואלים מאין אני יודע? טוב, כמו בסיפור, אני מבין שאין המלאכה פשוטה, היא לא רק להרים עפרון ולהתחיל לכתוב. מסיבה זו הדמות בסיפור לא עשתה כן, הוא לא חשב על לנסות באופן אקראי. אם מושא ליבכם היה במרחק הליכה, הייתם צועדים לקראתו? התשובה נראית פשוטה, אך מסרים רבים טמונים בתוכה. דמיינו לכם שיחה עם דודה שלא ראיתם מאז לידתכם. עיניה סוקרות את הצורה שבה אתם עומדים ובפה פעור שואלת "מה, איך אתה מצליח ללכת?", "למה שלא אוכל?" אתם עונים בחוסר עניין ומחכים שהיא תרפה, אבל זו מוסיפה לשאול. "בפעם האחרונה שראיתי אותך, כל ניסיון שלך לעמוד נגמר בנפילת בוז". אם הייתם חלק מהסצנה, בטח הייתם עונים לה בשלל דרכים שדברים רבים השתנו מאז. ואכן, היו דברים מעולם, הכל השתנה, גם המחשבה שלכם. על אף הנפילות הבלתי פוסקות המשכתם לנסות. "אני רוצה ללכת, גם אם אשלם בכאב", התרסתם כלפי הסביבה במעשים. למחוא כפיים? כי הצלחתם. למה אתם לא מתלהבים מזה כמוני? אולי כי כעת עומדות לנגד עיניכם מטרות חדשות, שכחתם את הקושי שהיה בראשונה והתעלמתם ממנו.
שימו לב, "דע מאין באת", אינו עוד קלישאה. תזכרו את מקום המוצא שלכם, את הדרך שבה את התחלתם את כל המסע. אתם עוד תגיעו ליעד, אתם עוד תצליחו ללכת. רק דבר אחד נדרש מכם - להמשיך לנסות. מבט קצר לאחור על כל ההצלחות שלכם יכול לתת נקודת מבט שונה לחיים. טוב, אני הלכתי, זה לא משנה לאן. הא... ואם אתם רוצים, אתם מוזמנים לנסות לענות לשאלת הסיפור - למה הדמות לא הצליחה למצוא רעיון. להתראות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
