כבר תקופה ארוכה אני עוקב אחרי שברי תקוות, מנסה למצוא את האהבה הישנה שאבדה. עד כה כל ניסיונותיי עלו בתוהו, לא מצאתי אף קצה חוט ממשי, אפילו לא מכשפה שעומדת באמצע בית עשוי כולו ממתקים. חוסר־הוודאות, הספק, הוא אחד מאויביי הגדולים ביותר. הוא מונע ממני להתמודד עם רוע הגזרה, אם טובה או רעה.

לפעמים אני מרשה לעצמי לכבות את מנגנון ההדחקה, לכתוב את כל החתום בליבי בפחים קטנים, בדרך רמז בעזרת סיפורים כלליים באצטלה של קטעי מוסר השכל מעודדים. אבל כיצד הם יכולים לעודד אם אין הם באמת משקפים את המציאות או מסייעים בפתרון הבעיה? התגובות לסיפורים האלה הן תמיד אותו הדבר. כולם משבחים את איכות הכתיבה ומבקשים לרכוש לעצמם יכולת לסרוג עלילה כזאת בכוחות עצמם. לא אשקר, טפיחת השכם הזאת היא מעין זריקת מרץ, אולם כבולעו – כך פולטו, היא חולפת ביעף עוד בטרם הספיקה להשפיע. הרי אף אחד לא מתייחס לנורות האזהרה האדומות שמעידות שהכותב שרוי בסערת רגשות שמצריכה עזרה, אף אחד לא תורם הרבה מעבר למחמאות קטנות ונחמדות.

המחמאות על הכתיבה, רגעי השמחה הזמנית, החברים הקרובים – מרוממים את מצב הרוח שלי לפרקים ותומכים בי לאין קץ. אין בפי מילים להודות להם. הם עושים מלאכת קודש, על אף זמניות התגובה. עם זאת, עצוב שהשמחה מתגמדת והופכת ליגון כשאני שוב נזכר באהבה שאבדה וספק אם תחזור. כך אני מנהל את החיים שלי, בעליות ומורדות. נראה שאלו כללי המשחק של החיים, הניסיון לשרוד בין תקווה לייאוש. אני מקווה שלא אתייאש מהתקווה לעולם.