אתה מספר לכולם שאתה מכיר את עצמך הכי טוב, הרי אתם ביחד כבר 19 שנה,
אבל מתי תבין שזו בסך הכול רק מגננה ותצא כבר מהסרט,
הרי כבר שנים שהאני הפנימי שלך זרוק בצד, ליד הדלת.
אנשים משתנים, לא משנה כמה תכחיש ותנסה לזהות את עצמך שעות מול המראה,
היא גם ככה לא תרצה אותך, כי מי תרצה אדם עם צלקות ומחלות, אז כל זה בשביל מה? אה?
תארוז את עצמך ואת הקביים של החיים, בגלל שגם אם בסוף תחזרו, אתה לא חושב שזה יהיה שונה לעולמים?
הפחד שיחלחל לעצמות שלך לא ייתן לך לישון, לא תפסיק לחשוב אם היא תלך באישון לילה, זה לא שהיא לא עשתה את זה בפעם הקודמת, אחרי הריב המטופש והראשון.
אולי היעוד שלך הוא לחיות חיים של כאב הנדודים, בינה לבין החיים האמיתיים. כל נווד יספר לך על המחסור במים, הכאב, האבנים, אבל היי, לפחות הוא לא כמו כולם, לא תלוי באחרים,
אז למה אתה נווד ועדיין תלוי בכל מה שהיא תאמר או תעשה?
ולמה לא משנה כמה רחוק תלך, אתה עדיין תרגיש על הקצה?
אני לא רוצה להיות הפסימיסט שיגיד שמסע הנדודים נגמר רק כשאתה מונח בתוך ארון,
אז יאללה, לילה טוב, אולי אנסה טיפה לישון...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
