הלכתי עם אימא לשוק שמתנהל בימי רביעי. עברנו בין הדוכנים ומאחד מהם בקעו צעקות רמות. כשהתקרבנו, הבחנתי שמדובר בבעל הדוכן שמנהל שיחה עם מישהי שנשמעה מבעד לטלפון כאשתו.
"סליחה, כמה עולה הפריט הזה?" שאלה אותו גברת שסקרה את המוצרים בעיניה. אך הוא לא ענה לה. אותה גברת השיבה לשאול שוב ושוב, עד אשר החל להתרעם עליה ולהטיח בה האשמות. "את לא רואה שאני באמצע שיחה?". הגברת קפאה על מקומה ולא ענתה דבר. לידם, זוג נשוי שהיה גם הוא במקום, החל לחלוק מחשבות ביניהם "לאנשים היום אין כבוד. הם חושבים רק על עצמם". ניסיתי להקשיב להמשך השיחה שלהם, אבל קולות העומדים בתור לא נתנו לי לשמוע. "גברת, את יכולה לקנות כבר? גם אנחנו פה", שמעתי אותם אומרים. היא הסתכלה עליהם במבט זועף ולא אמרה דבר, אבל מבטה אמר הכל.
מי האשם? האם האיש, שצעק על הגברת? האם אשתו, שעצבנה את בעלה כשידעה שהוא בעבודה עם לקוחות? או שמא הגברת, ששאלה שוב ושוב ולא חיכתה כשראתה שהמוכר בשיחה? יש גם שיגידו שהלקוחות, שלא גילו סבלנות והחלו להאיץ בתור.
עצרו לרגע, אם היה מתגלה שהשיחה שהאיש מנהל היא עם אשתו שעומדת בפני מנהל הבנק שמאיים לנשל אותו מנכסים, מה אז הזוג שעמדו מהצד היו חושבים? אם הלקוחות שהאיצו בגברת, היו מגלים שהיא מתעכבת בגלל המוכר, מה הייתה טענתם?
"במקום שאין אנשים השתדל להיות איש". עלינו תמיד להשתדל ולנסות לשפוט את כולם לכף זכות. אנחנו לא יכולים לדעת מה מסתרר מאחורי "מחשבות בלב איש", הרי הן שמורות רק לאותו אדם. כשם שאי אפשר לדעת אם מישהו צבוע איתנו, כך אנחנו גם לא יכולים לדעת ההפך. הכעס זו מחלה מדבקת, החיסון שלה הוא נקודת מבט טובה. התחסנתם כבר?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
