אני כ"כ לבד... זה משגע אותי, אני כבר לא צועקת לעזרה, אמרו לי שהצעקות שלי צורמניות ואני לא רוצה להבריח את האחרונים, אז אני מקשקשת וצוחקת, לפעמים זה וודאי נשמע לכם כמו המלמולים של המשוגעת מהשכונה, לפעמים הצחוק שלי בטח נשמע לכם כ"כ מזוייף שאתם אוטמים את האזניים, לפעמים אתם בטח שמים לב שאני פולטת שטויות בכמות כזו שלא נשאר לי זמן לעצור לנשום, בכמות כזו שאני מסתבכת עם עצמי ולשניה אני מסתכלת ואומרת "מה לעזאזל את עושה? את מקשיבה לעצמך בכלל?", אבל אני לא עוצרת, כי עם כל עצירה לנשימה עלולות לפרוץ הדמעות, עם כל רגע למחשבה אני עלולה לראות בחדות את הזיוף שבמלל הבלתי פוסק הזה, כל שניה שבה אני לא צוחקת צחוק שגורם לכם להסתכל עלי מוזר ולרצות להושיט לי משהו נגד נוירוזות היא השניה שבה אני יכולה להתחיל לבכות כמו מטורפת ולא לעצור עד שלא ישארו לי דמעות.
אבל אין מה לעשות, כבר מזמן הוכחתם לי שאתם מעדיפים אותי צוחקת ולא בוכה, וזה בסדר, גם אני מעדיפה אתכם ככה, אבל לפעמים כשאני לבד אני יושבת ומתחננת שפעם אחת מישהו מכם יקשיב לרגע, יקשיב באמת, וישמע את הלחישה הצרודה שמבקשת עזרה מתחת לצחוק הפסיכוטי. ואז אולי אפילו יהיה לו אכפת מספיק כדי לחבק אותי קצת, לתת לי לפרוק חלק מזה.
וכן, לשניה לא אכחיש, אני כותבת את זה כרגע כדי לקבל תשומי, ואלוהים יודע שאני זקוקה לו, הלוואי שמישהו יבוא ופשוט ישב לידי שעה, יחבק אותי חזק, ויתן לי לבכות עד שהכל יצא, אבל אף אחד לא יודע לבוא כי הבקשה נחלשת עם כל יום שעובר, ואז כשהכל פורץ אתם שואלים למה לא אמרתי כלום קודם, כאילו שאתם לא יודעים שכשאני אומרת אתם פוטרים אותי בנפנוף יד, ובסוף זה גדל, ומצטבר, וכבר אין לי מה לעשות מלבד לתת לזה לפרוץ, ואז אתם מתעצבנים כי אני מעיקה, ואני שמה אתכם במצבים שאתם לא יכולים לצאת מהם.
והלוואי שמישהו ישמע לרגע, ויהיה לו מספיק אכפת כדאי לנסות לתקן אותי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
