מילה עם הרבה משמעות בשבילי. מה שמצחיק אצלי בקטע של עצב ובכי,זה שאני תמיד אדע להכיל כאב של אחרים אבל לא את שלי.
תמיד אדע מה להגיד כדי לעודד את הצד האחר,תמיד אתאמץ ממש כדי להבין ואעשה באמת לפחות את המקסימום שאפשר כדי לתקן ולו קצת תת ההרגשה הזאת.אבל אני? את העצב שלי? אף אחד לא באמת מבין,כי אני בעצמי לא אבין.זה מגיע עם גל של זעם,של כעס שממש בוער ומכלה אותי מבפנים.שנאה,שטניות,רוע במלוא מובן המילה.ואז זה מתפוצץ,וכמובן עם הפיצוץ מגיעות הדמעות.
כמו פצצה מתקתקת,שכרגע התפוצצה והעיפה את כל החלקים לעבר הסביבה,פיצוץ אדיר שמשאיר הרס וכאב וחוסר הבנה.
זה העצב שלי,בלתי מוסבר,הפיך לחלוטין אך רק לאחר רגיעה של כל ההרס,לאחר שהאבק מתנקה,העשן מתפזר,ואין יותר רסיסים של כאב או של כל פצצה מסוג כלשהו. יש הרבה מרכיבים לפצצה הזאת,עיקרה זה בלבול,תסכול,חוסר הבנה,כעס,אבל בעיקר יותר מהכל...מערבולת מצטברת שנאספת לאט לאט עם הזמן...ולוכל אחד יש חלק בפצצה הזאת,אבל אף אחד לא שם כשהיא מתקתקת,אף אחד לא סובל מהפיצוץ,אף אחד לא נפגע.
רק הפצצה עצמה.היא שומעת את התקתוק,את השניות נגדעות,הולכות לאחור...היא שם.
ואני זה הפצצה,אני הורסת את עצמי,אני נשארת שם אחרי שהכל נגמר לגמרי לבד,אני עוזרת בהרכבה של הפצצה ואני עוזרת בפיצוץ עצמו.
אני 100% הרס עצמי,שתמיד יפחית הרס של אחרים,אבל לא את של עצמו.
אז עכשיו הפצצה התפוצצה,והיא עדין מחכה שהעשן והאפר יתפזרו,היא עדיין מחכה לרגיעה...עד ההרכבה של הפצצה החדשה.
כינוי:
m(a)y life
בבלוג זה
בכל הבלוגים
