לא כל מי שנודד מחפש את דרכו - ג'. ר. ר. טולקין

פעם לא הייתי מעלה על דעתי שיבוא יום בו יהפכו החברות שלי והמצב החברתי שלי לעניין הכי מדובר בראש שלי. אני מוצאת את עצמי חושבת על זה יותר ויותר, משום שזה מציק לי יותר ויותר. מאז החטיבה, לפני חמש או שש שנים, עבדתי קשה בשביל להשיג את מה שיש לי היום. עבדתי במרץ בשביל ליצור דרכי סתרים בחומה שבניתי כשהייתי קטנה. הייתי נפגעת מכל מילה שזרקו עליי, הייתי בוכה בקלות. היום, היום אני שומרת הכל בתוך תיבה נעולה היטב, והמפתח אליה מופיע משום מקום רק ברגעים הרבים בהם אני צריכה להכניס אליה דבר מה חדש וברגעים הבודדים בהם כל שאני צריכה לעשות הוא להוציא ממנה דבר מה אחר, ולשתף אותו עם אדם קרוב. הכמות של הרגעים האלו היא קטנה, כי מעולם לא ישבתי עם מישהי כל כך הרבה זמן לדבר על עניינים שבלב. מעולם לא דיברתי עם אדם, עם החברה הכי קרובה שלי, כל כך הרבה זמן.
שתינו ישבנו שם, על ספסל קפוא, דיברנו ודיברנו. הרוח, הקור ואפילו השעה המאוחרת לא הצליחו לקטוע את השיחה. דיברנו עלינו, על אנשים אחרים, על קרובים ורחוקים, על העבר, על אהבה, על התאבדות, על חבר, ידיד, ובכלל, על החיים. נהניתי. סוף סוף מצאתי, אמנם בטעות, את הרגע המתאים מכל לשחרר את עצמי מהכלא שבניתי לעצמי, לחשוף מקומות מסתור באישיות שלי לעיניו של אחר.
הייתי רוצה שזה יקרה שוב, ושוב ושוב. שוב עוד אלפי פעמים, כדי שאוכל להיות משוחררת לגמרי. אבל בינתיים אני מרגישה שהיא שוב בורחת לי מבין האצבעות, באה והולכת כמו הגלים. היא וחברה נוספת, שתיהן נמשכות אל אור חזק יותר משלי. אני מעריכה אותן, אוהבת אותן בכל ליבי ומודה בכל יום על כך שהן החליטו לאפשר לי לקרוא לכל אחת מהן "חברה". אני יודעת שלפעמים צריכים לדעת לעזוב כשאוהבים מישהו, אבל עליהן לא אוותר. אני רוצה שאנשים, והן בפרט, יזמינו אותי למסיבות ולמפגשים, שירצו לשבת לידי באוטובוס בטיול השנתי או לישון איתי באוהל או בחדר ויתכננו את זה שבועות ואפילו חודשים מראש. אני רוצה להיפגש איתן אחר הצהריים שאהיה מסוגלת לדבר על דברים שלא קשורים בציונים, לימודים או צבא. אני רוצה להיות שאנשים יחבקו אותי בבוקר או יגידו "בוקר טוב" מתוך רצון ולא מתוך נימוס, שיפנו אליי כי מתעניינים בי. לפעמים הייתי רוצה מאוד להיות במרכז הבמה, שכל הזרקורים יכוונו עליי, יאירו אותי ויפנו את תשומת ליבם של האנשים שסביבי אליי, רק כדי שיראו כמה אני זוהרת בעצמי.
הייתי רוצה שהקשר שיש לחברות שלי עם חברות שלהן יהיה בדיוק הקשר שיש לי איתן. ומצד שני, מי אני שאכפה על אנשים את עצמי? הייתי רוצה, אבל יש עוד משתנים במשוואת החיים שלי, ואני צריכה לדעת להסתדר איתם.
כן, אני מקנאה, וכן, אני רוצה חברה הכי טובה, BFF אמיתית, כמו בסרטים האמריקאיים. אני יודעת שהן קיימות.
השאלה שלי היא למה אני זו שתמיד צריכה להביט מהצד ולחכות לרגע שלעולם לא יגיע?

ד"א, שמתי לב להמון פוסטים בנושא הזה שמועלים לישרא בזמן האחרון. אני יודעת שאני לא לבד במערכה, אבל אני כן בודדה בקרב מול ענקים שאין בכוחי לנצחם. הלוואי והיה פתרון קסם כלשהו בשביל המצב שלנו, שיקוי אהבה או קמיע מכושף. דברים כאלו אסור להשיג בקסם או ברמייה, ובכל זאת, לפעמים אני פשוט משתגעת מכך שאני לא יכולה לעשות צעד נוסף אם הן לא באות יחד איתי.