לא כל מי שנודד מחפש את דרכו - ג'. ר. ר. טולקין

אני אוהבת להסתכל בכוכבים כשהלילה כבר גובל בבוקר ומנורות הרחוב כבויות.

בשעות שכאלו הרחוב דומם, השקט הופך לרעש מסתורי שאם מקשיבים לו זמן רב מדי, הוא הופך גם לצורם,

ואם מקשיבים מאוד, אפשר לשמוע את הרוח עוברת בין עלי העצים ומשחקת איתם תופסת.

אני אוהבת את השקט שלי, את הזמן שבו אני נמצאת לבדי גם אם יש אלפי אנשים מסביבי.

יש משפט שאומר שהבדידות נותנת נופך מיוחד לחיים: היא גורמת לזריחה להראות קסומה יותר ולאוויר הלילה להריח טוב יותר.

וככה אני, זאב בודד. פעם כי בחרו בשבילי והיום כי זו דרך החיים שאני מעדיפה.

באמת יש משהו ב'לבד' הזה שאני כל כך אוהבת, הכל נראה טוב יותר, כמו שאני רוצה.

למחשבה ניתן חופש והדימיון עולה על גדותיו,

אולי כדי להעלים את תחושת הבדידות,

ואולי כי רק במצבים כאלה הדימיון מופיע בצורתו המלאה והאמיתית.

ללא מסכות.