לא כל מי שנודד מחפש את דרכו - ג'. ר. ר. טולקין

הלב שלי פועם בקצב מטורף, המוח גם באותו הקצב, לא מפסיק להריץ מחשבות. אני שונאת את ההרגשה הזאת, כאילו סוף העולם עומד להגיע ואני יודעת שיש דברים שעוד לא עשיתי או ניסיתי כדי למנוע אותו.

יש לי כל כך הרבה להספיק, לראותף לטעום, להריח, לחוות. אני חושבת שבחרתי את המסלול הלא נכון לשלוש השנים הקרובות, וזה מפחיד אותי מאוד.

אני לא יודעת אם זה מה שאני ואם אני אמצה את עצמי ואת היכולות שלי שם, בתפקיד הזה. אני אדם של אנשים ולמדתי את זה בדרך הקשה בשלושת החודשים האחרונים והראשונים שלי בצבא. מה שמצחיק הוא שאני נהנית כל כך מהאנשים שאיתי ועם זאת מתה מפחד מהמקום בו ישבצו אותי כי אני כל הזמן נותנת סיבות למפקדים שלי לחשוב על הדמות שלי בעיניהם פעמיים. כל הזמן אני אומרת רק חצי מהדברים שאני רוצה להגיד ומציירת לעצמי דמות של עוף מוזר, ילדה רודפת ציונים מתנשאת וחסרת אחריות שלא מבינה כלום ושום דבר בעל ערך.

אני רק רוצה להתחיל הכל מההתחלה, לחזור ליום הראשון בבקו"ם ולהמריא משם אל עבר מקום טוב יותר, או לפחות לאותו המקום בו אני נמצאת כרגע אבל בצורה שונה ועם מילים שונות. אני רוצה לעצב את עצמי קצת אחרת, אני מפחדת ממי שהפכתי להיות וממה שחושבים עליי כי אני לא כזאת. אבל אין לי שום דרך להסביר את עצמי כי אני לא טובה בזה. הלוואי שהחברים שלי והמפקדים יכלו לקרוא כאן ולהבין שאני לא האדם הטיפש שהם חושבים שאני.

חודש אחד לסוף הקורס ואפשר לספור לאחור אבל יש עוד כל כך הרבה מכשולים שעליי לעבור כדי לא להיכשל, משהו שאני עדיין מסתבכת לעשות כמו שצריך.